בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.
=
