הי, אני ענת ברגר ספיר, נעים מאד!

לרקוד בלט ולשחק עם בדים התחלתי בגיל צעיר מאד, אי שם בכרמיאל הנידחת של סוף שנות ה 70. המחול והבגדים משכו אותי לגלות עוד מידע על הסיפורים והמעצבים, אז קראתי המון ספרים והסתכלתי על אומנות, איפה שרק יכולתי למצוא אותה. בגדול? רוב הזמן חלמתי בהקיץ.

את נקודות ההשקה בין כל התחומים הללו המשכתי לחוות כילדה שחיה בארצות הברית. בעיניים פעורות מסקרנות, ולב שעולה תדיר על גדותיו משמחה, רקדתי בלט קלאסי עם מדאם, צפיתי במחזות זמר בברודווי, וביליתי במשך שעות במטריקס אופנת הכל – בו של שנות ה 80. 

הגוף – זה שרוקד, וזה שנושא את הבגד – ריתק אותי גם הוא, ולכן במשך יותר מעשור עסקתי כבוגרת, בשיקום רקדנים וספורטאים שגופם בגד בהם. להחזיר רקדן אל הבמה, או שחיינית אל הים, היו חוויות מספקות מאד. 

לאורך השנים התנסיתי במגוון סגנונות מחול, ובהתאמה גם לבשתי אינספור סוגי תלבושות, שחשפו אותי לתרבויות אחרות ולמנהגים רחוקים. רקדתי על במות תיאטרון, באמצע שדה חיטה, ועל סיפון אוניה. הופעתי כחלק מלהקה, וכסולנית יחידה, בארץ, וגם מחוצה לה. רקדתי כל הזמן.

חווית המחול, המקפלת בתוכה אינסוף אומנויות אחרות, עיצבה אם כן, את הפילטר האסתטי דרכו אני רואה את העולם.

===

היום, אני כותבת את הבלוג ‘פפיטה’:

על החיבורים העדינים, ההיסטוריים והעכשוויים, בין סך אהבותיי: אופנה, מחול, אומנות, מוסיקה, וספרות.

אני כותבת על יופי.

ומה זו פפיטה?

לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, כתבתי פוסט שמסביר מה זו פפיטה, ומדוע דווקא זה השם שנבחר לבלוג. מוזמנות/ים. 

Everything in the universe has a rhythm, everything dances / Maya Angelou