הי, אני ענת ברגר ספיר, נעים מאד.

בגיל צעיר התחלתי ללמוד בלט ולשחק עם בדים. סדינים, שמיכות פיקה, ואפילו חיתולי טטרה, הפכו לתפאורה ולתלבושות בהפקות מחול דמיוניות, שארגנו בחצר הבנין. מכיון שבכרמיאל הנידחת של סוף שנות ה 70 הרבה מה לעשות לא היה, ביליתי בספרייה העירונית. שם, ניסיתי להתחקות אחר סיפורי העלילה מאחורי בלטים ידועים, וחיפשתי תמונות של בגדים יפים בספרים באנגלית. גם על אומנות הסתכלתי, איפה שרק יכולתי למצוא אותה, גם אם זה גרר טלפון להורים שיבואו כבר לקחת את הילדה שמפשפשת בספרים שאינם “לגילה”. בגדול? רוב הזמן חלמתי בהקיץ.

באמצע שנות ה 80 גרנו בארצות הברית, בעיירת חוף נפלאה שהרגישה כמו טבורו של עולם. בעיניים פעורות מסקרנות, ולב שעלה תדיר על גדותיו משמחה, רקדתי בלט קלאסי עם מדאם אמיתית, צפיתי במחזות זמר בברודווי, וביליתי במשך שעות במטריקס אופנת הכלבו המתהווה. את הכל תיעדתי בכתב יד צפוף, במחברות עם כוכבי Fame  על הכריכה. 

=

לאורך השנים התנסיתי במגוון סגנונות מחול, כשכל ז’אנר חדש חושף אותי לתרבות ממנה צמח, ולמוסיקה והתלבושות האופייניות לו. רקדתי על במות תיאטרון, בלב שדה חיטה, ועל סיפון אוניה. הופעתי כחלק מלהקה, וכסולנית יחידה, בארץ, וגם מחוצה לה. רקדתי כל הזמן.

הגוף – זה שרוקד, וזה שנושא את הבגד – ריתק אותי גם הוא, ולכן במשך יותר מעשור עסקתי בשיקום רקדנים וספורטאים שגופם בגד בהם. להחזיר רקדן אל הבמה, או שחיינית אל הים, היו חוויות מספקות מאד, אבל – כמו שקורה לפעמים – הרקדנית הולכת יחפה, ופציעה אילצה אותי לחשב מסלול מחדש.

תוך כדי לימודיי בשנקר, הבנתי שחווית המחול, המקפלת בתוכה אינסוף אומנויות אחרות, עיצבה את הפילטר האסתטי דרכו אני רואה את העולם. מבעד הפילטר הזה, אני כותבת היום את הבלוג ‘פפיטה’:

על החיבורים העדינים, ההיסטוריים והעכשוויים, בין סך אהבותיי: אופנה, מחול, אומנות, מוסיקה, וספרות.
אני כותבת על יופי.

ומה זו פפיטה?
לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, כתבתי פוסט שמסביר מה זו פפיטה, ומדוע דווקא זה השם שנבחר לבלוג. מוזמנות/ים.

Everything in the universe has a rhythm, everything dances / Maya Angelou