לואי פולר | ריקוד של אור וצבע על בד

בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.

=

הרקדנית שלא למדה לרקוד

Marie Louise Fuller נולדה ב 1862 בעיירה ליד שיקאגו. מגיל צעיר מאד השתתפה בהפקות במה שונות, בהם הקריאה דקלומים, שרה וניגנה. בת 27, היא מקבלת תפקיד בתיאטרון לונדוני, ורק שם, לראשונה, היא משתתפת בשיעורי מחול ה Skirt Dance – וריאציה של ריקוד ה Can Can. בסתיו 1889, במחזה אחר, נזרעים הזרעים לגדולתה: לבושה בשמלה לבנה נפוחת שרוולים, אורות צבעוניים מוקרנים עליה, היא בוחרת להניע את זרועותיה בדרך שהעניקה אפקט היפנוטי לדמות אותה גילמה.

כעבור שלוש שנים, בגיל בו רקדניות כבר מתכננות את פרישתן, פולר מעלה את המופע הראשון שלה: The Serpentine Dance (הריקוד המפותל), שם שהפך גנרי לכלל יצירתה. בשמלה גדולה עשויה משי לבן, שמוטות במבוק תפורים לפנים שרווליה –  היא יוצרת תנועה מופשטת לצלילי מוסיקה קלאסית, כש 27! טכנאי תאורה צובעים מרחוק את שמלתה. יצירתה המקורית הופכת אותה בן לילה לסנסציה עולמית, ומעניקה לה חוזה הופעות ב Folies Bergère, היכל מופעי קברט בפריזבירת האוונגרד.

=

=

This new creation, for lack of a more suitable word, was called a dance. But it was not. It was a vision, a vibrant vision coming from the depths of darkness // Loie Fuller**

=

חשמל וחומרים רדיואקטיביים

מפריז יוצרת פולר קשרים עם כל מי שרק יכול להשביע את סקרנותה לגבי אור, ומסוגל לסייע לה לשכלל את אמצעי התאורה ליצירותיה. היא מבקרת במעבדות של Thomas Edison, לומדת את השימוש שהוא עושה במלחים רדיואקטיביים, בחומרים זרחניים ובקרני X – Ray, ומטמיעה אותם בתלבושתה ובאמצעי תאורה שהיא מפתחת. את עשרות המצאותיה היא אף רושמת כפטנטים באירופה ובארה”ב. תחת הדרכתו של האסטרונום Camille Flammarion, היא עובדת עם אופטיקאים, כימאים ופיזיקאים, בחיפוש בלתי נלאה אחר המשמעות הסימבולית של צבעים, ובאופן פיזורם בחלל. היא מפזרת חלקי מראות על קירות הבמה, ופוערת חורים שקופים ברצפתה, כדי לשחק עם שבירת קרני האור והצבע. אחרי ש Marie & Pierre Curie מגלים את הפולוניום והרדיום, כימיקלים רדיואקטיביים חדשים, פולר מבקשת לצבוע את תלבושתה כך שתיראה ככנפי פרפר זוהרים בחשיכה. 

בשילוב שיצרה בין דיסיפלינות שונות, לכדה פולר את מהות ה”מודרניות“. זו אחת הסיבות לכך שהיתה הפרפורמרית הנשית היחידה, שהופיעה ביריד העולמי שהתקיים בפריז בשנת 1900, ושהציג את החידושים הטכנולוגיים והאומנותיים של התקופה. כמעט 50 מליון מבקרים בתערוכה, מחזקים את מעמדה של פולר כתופעה בינלאומית מוערכת.

=

=

What is dance? It is motion.
What is motion? The expression of a sensation.
What is sensation? The reaction in the human body produced by an impression or idea perceived by the brain.    // Loie Fuller

=

אומנית של אומנים

הקווים העגולים הנגלים בכוריאוגרפיה של פולר, המדמים את הגוף הנשי ואת היצירות האורגאניות של הטבע, כמו פרחים, פרפרים, או אש, התאימו לסגנון האומנותי שרווח בתקופתה. ואכן, אומני ה Art Nouveau, אלה שסללו את הדרך לאומנות המודרנית, לא נשארו אדישים: פולר הפכה לדמות הנשית המונצחת ביותר של ימי ה Belle Époque. התנועה של הבד, ושל האור והצבעים עליו, יצרו סינוסים שריתקו ציירים, צלמים, פסלים ומאיירים, וגם אמני ברזל וזכוכית. 

עם הפסל Auguste Rodin, היתה לפולר מערכת יחסים מיוחדת, שהיתה מבוססת על תחומי עניין משותפים. רודן נמשך למחול מתוך רצון לחקור את הגוף האנושי, ופולר רצתה שיפסל את דמותה עבור הביתן שלה ביריד הבינלאומי. הם נפגשו בסטודיו מספר פעמים, אך פסל לא יצא מזה. למה? כי רודן חיפש את הגוף, ופולר החביאה אותו בתוך ערימות של בד.

=

אני כלום בלי השמלה שלי

הופעתה של פולר היא חויה רב חושית. על במה עירומה, טובלת בעלטה, ללא עלילה או תמה עיקרית, נחשולי בד אווריריים נעים כגלים לכדי פסלים מופשטים, צבעוניים, ומעוררי רגש. נטולת מחוך ובשיער בלתי אסוף, כשרק פניה וכפות רגליה נגלים תוך כדי תנועה, הופך גופה לבלתי נראה, משני בחשיבותו לתלבושת שהלכה והתארכה עם השנים, לתאורה, ולמוסיקה.

גופה של הרקדנית, שבמקרה הזה מעולם לא הוכשרה ככזו, נעדר מן הריקוד, ובכך מציגה פולר בטוי חדש של נשיות בימתית: לא דקיקה ואצילית כבמחול הקלאסי, וחסרת מיניות כבריקודי הקן – קן או הבורלסק. הצורות שהבד לובש ופושט בזמן הריקוד של פולר, הופכים את הגוף הנשי לרעיון מופשט בלבד, אשר בשילוב החידושים הטכנולוגיים שהיא מציגה, למעין סוג של אנרגיה. זו אגב הסיבה שפולר לא ששה לשתף פעולה עם ראשוני הקולנוענים שצצו בתקופתה: היא חששה כי המדיום החדש לא ישקף כראוי את המימד הרוחני  ביצירתה. בהמשך, היא הופכת לאחת ממפתחות המדיה.

הטרנספורמציה שעוברת פולר מאישה בשר ודם, לדימוי בימתי מופשט וכמעט בלתי אנושי, מועצמת עוד יותר אם לוקחים בחשבון את חיצוניותה מחוץ לבמה. נמוכת קומה ושמנמנה, ולבושה בצורה חסרת חן, היא נעדרת כל סקס אפיל שכוכבות הבמה של תקופתה התהדרו בו. אפילו כרזות הפרסום שנועדו לקדם את הופעותיה, מצוירות כך שדמות ארוכה, ויפה בהרבה מפולר האמיתית, ניבטת מהן. אבל על הבמה, מצליחה פולר בעזרת שמלה גדולה אחת, הנראית ככתונת לילה מינימליסטית, והאורות המוקרנים עליה, להפוך להתגלמות האצילות. כל אלה מסבירים את המשפט בכותרת פסקה זו, אותו אומרת דמותה של פולר בסרט The Dancer, המבוסס על חייה, מ 2016. מבחינה בימתית, פולר היתה “כלום” בלי השמלה שלה, בדיוק כמו שכל רקדנית אחרת, היא “כלום” בלי הגוף שלה.

=

איך נולד הפוסט הזה?

רבים שואלים אותי מהיכן מגיעים הרעיונות לפוסטים שלי, או מה מניע את הרצף האסוציאטיבי של כתיבתם. הפעם, תצוגת האופנה RTW של בית האופנה היפני Issey Miyake לאביב – קיץ 2020, היתה הטריגר. המעצב Satoshi Kondo  הלביש בסוף ספטמבר רקדניות – דוגמניות בשמלות עתירות בד וצבעים, שפשטו ולבשו צורה כשהן משתלשלות מן התקרה או מתגלות מתוך רוכסנים נפתחים. משהו באווריריות, ובסיבוב האינסופי של בדי השמלות, הדליק בדמיוני את נורת ‘לואי פולר’.  Voilà.

===

הסרט שהזכרתי מספק הצצה מרתקת לדמותה פורצת הדרך של פולר, ולמידת הסבל הפיזי והנפשי הכרוכים בחיים המוקדשים לאומנות הבמה. לא פחות חשוב מכך, הוא מאפשר מבט אל היצירות שלה. Jenny Stulberg, רקדנית הפועלת היום כממשיכת דרכה האומנותית של פולר, עיבדה את הכוריאוגרפיה עבור Soko, המגלמת את פולר בסרט.

כאן, קטע מן הריקוד The Lily, מ 1895, לקונצ’רטי “חורף”, של ויואלדי.

*Citylights 95, by artist Stephen Smagsig

**Loïe Fuller, Fifteen Years of My Life , Paris, 1908, extracts

***Photos without link are taken from the book: Body Stages, The Metamorphosis of Loie Fuller, La Casa Encendida, Madrid, 2014

32 Comments

  • מיה

    מרתק! וכל כך מצער שהיא לא הסכימה שיסריטו אותה. מטורף בעיני איך עבודה כזאת מולטי דיסיפלנרית נוצרה כבר בתקופה שהיא נוצרה, כשאני חושבת כמה הולם היה לה להופיע על במות היום ואיזה אפשרויות היו לה למשחקי תאורה בטכנולוגיות החדשות. אמנית מדהימה!

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה מיה. היא היתה אישה עם דרייב וכישורים בלתי נגמרים. ויש עוד המון שלא נכנס לפוסט..

        • Anat Berger Sapir

          תודה רבה מיכל, וברוכה הבאה. בדרך כלל יש טריגר אחד לפוסט, ומשם רצף אסוציאטיבי שמוביל אותו הלאה. המחקר מגיע מכל מקום כמעט, ספרים, הופעות, סרטים, וכו’.

  • נויה קומיסר

    זה החורף הכי סוער שאפשר לדמיין. מהמם. לא הכרתי את הסיפור שלה והתוספת שלך לאדיסון, למאדם קירי ועוד- ריתקה אותי. נותרתי ללא מילים. כל הכבוד. פוסט יוצא מן הכלל

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה נויה. פולר אמרה על עצמה שהיא מדענית שנקלעה לעולם המחול..בהחלט מרתקת!

  • rena

    פוסט מרתק התשוקה למחול והשילוב של תנועה ואור מחשמלים תרתי משמע גם את הצופה וגם את הרקדנית כאחד

    אין ספק שהיא הקדימה את זמנה

    הצפיה בריקוד המחשמל בהחלט משתלב עם אוירת חג המולד וחג החנוכה

  • שירי

    וואו!! ממש מדהים!!! מרתק ואבנגרד כלכך לתקופתה!
    התרגשתי מהסרטון שממחיש את על העוצמות של הבמה…לא יכולה לדמיין איך זה לראות את זה בלייב! הלוואי!!!
    ושוב פוסט מרתק, מלמד ומעשיר!!! מחכה כבר להמשך:)

  • עפרה רוזנברג

    לא הכרתי! לא את לואי פולר ולא את הספור שלה. מסופר ומודגם נהדר! (כל פוסט שלך מוצא אותי נטולת מלים מתאימות).
    מה שכן הכרתי, זה את הארט נובו – מכורה לזרם האמנותי הזה – ובו: הכרזות ארט נובואיות, ועכשו אני סופסוף מבינה מה ראיתי.
    הספור של הארס פואטיקה של הפוסט גם מופלא בעיני.
    בקיצור, אין עלייך!

  • מנהל קהילת הבולוגים פרפרים

    שנה אזרחית חדשה טובה והמשך כתיבה מהנה ופוריה

  • אלונה

    אני חושבת שזה אחד הפוסטים המרגשים! הוא מלא בהשראה על אישה מיוחדת, פורצת דרך ומבריקה.
    מרגישים את החיבור העמוק שלך אל הדמות. חוכמה של אובייקט נע בחלל- באופן שלם- אור, מוזיקה, סיבוב, רקדנית שהופכת למנוע מאיץ רגש…
    תודה על פוסט מרתק על תקופה, אישה, אמנות. ותודה על התובנות המדוייקות שלך.

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה לך אלונה! משמח מאד שכל זה עובר בטכסט. היא היתה עוד המון דברים, לא כולם נכנסו לפוסט

  • רחלי דרור

    מרתק אותי בכל פעם מחדש להציץ לעולם הפנימי שלך, תודה על החשיפה לדמות ולסיפור שכלל לא הכרתי.
    הסקרנות, החיפוש בין נקודות ההשקה והמפגש בין המדע והאומנות מרתק כשלעצמו.
    שלשום צפיתי בסרט על “אז דלווין”, שהיא מעצבת תפאורה ואיכשהוא מצאתי נקודות השקה בין שתיהן.
    ממליצה לך לראות את הסדרה ב NETFLIX שנקראת: TALSE BY LIGHT.
    תודה ענת 🙂

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה רחלי. המפגש הזה אצל פולר מרגש במיוחד. לא מכירה את הסדרה. מיד הולכת לבדוק. תודה :))

  • עינב

    פוסט מצויין! מצליח להעביר את האווריריות שבתנועה, מעורר השראה על יכולות ההמצאה שלנו, שהם הרבה מעבר למה שהמציאות מכתיבה…
    נהניתי מאוד!

  • סיגל

    ענת, איפה מצאת אותה?
    כל כך נהניתי לקרוא את הפוסט, לראות כמה יצירתית ובלתי מתפשרת על האומנות שלה, היתה האעשה היוצאת דופן הזו!
    היא ממש השראה לכל אדם, בין אם הוא אומן או עוסק בגל דבר, התשוקה חעשייה הבעאה אותה להמציא דברים שלא חשבו עליהם קודם – ממש פורצת דרך.
    תודה על פוסט מרתק!!!
    מעניין איך היתה נראית היום האומנות שלה כשכל המידע נגיש, לאן היתה לוקחת את זה, אין לי ספק שהיתה….

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה סיגל. פולר בהחלט היתה אישה יוצאת דופן, ואפילו לא כתבתי על כל המימדים שבהם הקדימה את זמנה. אני מאמינה שגם היום היא היתה משלבת את המדע באומנות שלה, ונשאר לנו רק להצטער שלא זכינו לראות את התוצאות.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *