• מראה מראה שעל הקיר, מי (רוקדת) הכי יפה בעיר?

    “תרימי את רגל ימין עוד קצת”

    אני מנסה. הרגל עולה, אבל אז בית החזה שלי נופל קדימה.

    “לא, לא, תסתכלי במראה. את לא רואה שיד שמאל נמוכה עכשיו מדי?

    כן אני רואה, אבל רגל שמאל כבר בוערת מלהחזיק את תנוחת ה’ עָרַאבֵסְק’ הזו כל כך הרבה זמן. אני מנסה שוב.

    “עוד קצת, לא ליפול! תאריכי את כף היד השמאלית! ועוד קצת פוינט ברגל ימין! תסתכלי על זוהר במראה. ככה זה צריך להיראות. קו ארוך בין רגל שמאל ליד ימין. קדימה!”

    דרך המראה אני פוזלת לכיוון של זוהר שנראית כמו שרוך עם נמשים. ברור שרגל ימין שלה מגיעה לשמיים. אין לה ישבן שיחסום את התנועה. רגל ימין שלי רועדת מן המאמץ, והוויברציות שולחות רטט בחזה שכבר גדול על בגד הגוף הזה. כולן עומדות ומסתכלות עלי, מסתכלת עליהן דרך המראה מביטות בי. אני מסמיקה.

    “זה מספיק. עכשיו צד שני”.

    בסוף השיעור היא עוצרת אותי לפני שאני מספיקה לאסוף את החותלות מפינת הסטודיו.

    “אולי בלי ארוחות גדולות מעכשיו, אה?” היא מחייכת, אבל עצמות הבריח הבולטות שלה לא מחייכות בכלל.

    טיפות זיעה זולגות ושורפות לי את העין. אני משפשפת אותה חזק מדי, ומנסה להכניס את הבטן.

    “כן” אני אומרת.

    “אולי”.

    =

    אם יש דבר אחד קבוע בחייה של כל רקדנית בלט, הרי זה הסטודיו. כאן מחכים לה מדי יום, מבנה קבוע של שיעור, עם בר, מוסיקה ומראה. את התרגילים לצד הבר אהבתי מאד. היה בהם משהו מדיטטיבי ונוסך ביטחון. המוסיקה היתה (ועודנה) הטעם להכל, היא זו שטענה את התנועה ברגש. עם המראה לעומת זאת, היו לי יחסים מורכבים מאד.

     

  • מיסטי קופלנד היא מוזה מודרנית

    בקיץ 1984 ארזנו את בובות הכרוב, את נעלי הבלט, ואת כל חולצות הגולף, עזבנו את קליפורניה, וחזרנו לכרמיאל. מדירה לא גדולה שבה אפשר היה להריח את האוקיאנוס, הגענו לבית על הר, שנחל זורם תחתיו, ופרות תועות מגיעות מדי פעם לבקר בו. השכונה החדשה, והקליטה בבית הספר החדש לא עניינו אותי יתר על המידה. מה שהטריד אותי היה היכן ארקוד. אמא הבטיחה שאחרי החגים נמצא מקום. “אחרי החגים” הגיע וחלף, וסטודיו לבלט – אָיִּן. את הדכדוך שהשתלט עלי פירשו כולם כקשיי הסתגלות, אבל אחרי שצפיתי במסגרת “סל תרבות”, ב”יפיפייה הנרדמת” של להקת הבלט הישראלי, לא הפסקתי לבכות במשך יומיים. אז נפל האסימון לכולם מסביב: הילדה מוכרחה לרקוד.

    כך הגענו אל בית אבא חושי בחיפה, שעת נסיעה מכרמיאל. שלוש פעמים בשבוע, אחרי יום עבודה, הסיע אותי אבא לשיעורי הבלט. בזמן השיעור הסתובב בנוה שאנן או ישן במכונית, ואחר כך חזרנו יחד הביתה. המורים היו נפלאים, ואני הייתי מאושרת. שוב בר ורצפת לינוליאום, שוב הפסנתר מהדהד בתוך הגוף, שוב התחושה שאין שניה לה: אני רוקדת. 

    אבא לעומת זאת היה מותש, ולכן הסידור הזה החזיק מעמד פחות מחודש.

    בחלומותיי, חזרתי לרקוד אצל מדאם איבנובסקי.

  • בצבע עור | אופנה מייקאפ ונעלי פוינט

    ”קחי את השחורה, אמא”

    “אבל הג’ינג’ית הרבה יותר דומה לה, לא?”

    הסתכלתי על בובת הכרוב עם השיער הכתום והזרועות הבהירות.

    הסתכלתי על בובת הכרוב עם הקוקיות והעור הכהה, הזוהר.

    “למה היא צריכה להיות דומה לה? יש כל כך הרבה בובות לבנות בבית”

    אמא נראתה מבולבלת. גם כך הנהיגה ברחובות מונטריי הלא מוכרים הלחיצה אותה מאד. פתאום המשימה שלשמה התכנסנו שתינו, קניית מתנת יום הולדת לאחותי הקטנה והג’ינג’ית – היא על תקן הנהגת, אני על תקן קוראת השלטים והנווטת – נראתה מייגעת.

    “תחליטי את אמא. שתיהן חמודות. אני הולכת לחפש מחברות”

    בדרך למחלקת כלי הכתיבה חשבתי לעצמי שהבובה השחורה הרבה יותר יפה. היא מזכירה לי את מיס גרנט, מ”Fame”. אף אחת לא מחלקת הוראות כמוה, ואף אחת לא רוקדת טוב כמוה. בעצם אולי לירוי, אבל הוא בן.

    לקופה אמא מגיעה עם בובת הכרוב אדומת השיער. 

    “בפעם הבאה נקנה את השחורה” היא מבטיחה.

    ===

  • החומרים מהם עשויות אגדות

    “Get up Anna”

    “It’s Anat, Madame”

    “Never mind. Just get up”

    “Yes Madame Ivanovsky”

    “!Now do it again! And don’t look to floor. That’s reason you fall”

    השיעורים הראשונים על פוינט אצל מדאם איבנובסקי במונטריי, היו קשים. מצד אחד התקדמתי צעד חשוב בדרך להגשמת החלום להיות בלרינה. מצד שני, הדרך לשם התגלתה כרצופה בנפילות כואבות ובלתי חינניות אל הרצפה. ולא רק הנפילות כאבו. האצבעות, הקרסוליים, האגו ושרירי הרגליים, כולם קרסו מן המאמץ החדש.
    מי עזרה לי להתמודד עם הכאב? לא אחרת מ‘בת הים הקטנה’. זו שאת סיפורה שמעתי עוד בכרמיאל, בוקע מן הפטיפון הישן בסלון. זו שבשם האהבה, והסקרנות אל העולם שמעל, מוותרת על זנב הדג, ומקבלת זוג רגליים אנושיות. שכאב חד מפלח את גופה כשהיא רוקדת עם נסיך, משל היו רגליה שני סכינים. בת הים התגברה על הכאב, והגשימה את חלומה. וגם אני בסוף הצלחתי. (מדאם איבנובסקי לעומת זאת, מעולם לא הצליחה לומר Anat).

    ===