• מרתה גרהם ורוי הלסטון | מודרניזם בתנועה

    כשהגעתי לחטיבת הביניים שמעתי על הסטודיו למחול של אילנה בנהריה, וביקשתי מההורים לקבוע שיעור נסיון. זמן קצר לאחר מכן, ביום שלישי גשום וקפוא של חודש נובמבר, חצינו אמא ואני את נחלי המים שניקוו על כבישי עכו ונהריה, והגענו לסטודיו. חדר הכניסה היה דחוס בבנות שסיימו את השיעור הקודם, כאלה שהגיעו לשיעור שלי, וכולן קשקשו בערבוביה שלא הצליחה להתגבר על צלילי מוסיקה שהגיעו מאיפה שהוא. הסתבר שמלמטה. ירדנו במדרגות צרות לקומת המקלט, שם נגלה בפנינו סטודיו עצום מימדים, בר שהשתרך עד אינסוף, ואילנה אחת גבוהה מאד. כשהיא ראתה את אמא היא עצרה את המוסיקה וחייכה אלי במשקפיים ענקיים ובתלתלים שחורים קצוצים. אמא דיברה איתה קצת, ואני נעמדתי מאחורי הבנות שתפסו את מקומן על רצפת הלינוליאום, בניצב לקיר המראות. אמא הלכה. אילנה מיקמה סיגריה ארוכה בזווית הפה.

    החימום התחיל על הרצפה, ברצף תרגילים לא שגרתי. רגליים ישרות נפרשות בחדות לפיסוק, הגו מתקמר לפנים והידיים נפתחות גם הן למעין תנוחת כנפי ציפור רק שכפות הידיים נשברות בזוית כלפי מעלה. הרגליים נסגרות שוב ומתכופפות יחד בזמן שהאגן מתקער לאחור. הידיים מתקרבות ישרות מעבר לברכיים הכפופות, כפות הידיים מתקערות בתנוחת תחינה מיוסרת כלפי התקרה, כשהראש מלווה אותן במבט. ומבעד לסיגריה אילנה כל הזמן צועקת ‘קונטרקשן’ ואז ‘ריליס’, עם הרבה סימני קריאה אחריהם, גם כשקמנו ונעמדנו מול המראה.

    בסוף השיעור מחאו כולן כפיים, ואני הייתי כמכושפת. תשוקת הריקוד של אילנה עם הסיגריה שמעולם לא הדליקה, הגוף שלי שהצליח לייצר תנועות שלא הכרתי, וקול הרעמים שהרעיד את המוסיקה, יצקו בי אומץ לא אופייני. ניגשתי לאילנה ושאלתי אם זו שיטת הריקוד שלה.

     “מה פתאום?” היא ענתה קצת מופתעת.

    “זה גרהם. מרתה גרהם”.

    ===

  • איריס ואן הרפן | הגוף הוא המוזה שלי

    “את נראית כמו ציפור בכלוב, את יודעת?”
    אורית צודקת. שתינו עובדות באופן ספייס של חברת סטארט – אפ, אבל שום דבר לא ‘אופן’ כאן בשבילי: כלום לא זז, והאסתטיקה זרה לי.
    בצהריים אנחנו יוצאות לאכול בחצר סמוכה, כזו שאפשר להשקיף ממנה על הרחוב הסואן. המדרכה עמוסה אנשים, הכביש עמוס מכוניות, כולם ממהרים. אורית מספרת על מועמד שביקש ממנה את מספר הטלפון שלה בסוף הריאיון , ושאולי יצא מזה משהו, אבל העיניים שלי מסתכלות על אישה אחת שצועדת במרץ, היא גבוהה ודקה, צווארה חשוף, ויש המון אויר בין הסנטר לבית החזה שלה. המעיל הארוך שלה פתוח, משאיר אחריה שובל תנועה בהיר כמו אדווה, כשהיא עוקפת בלולייניות את כל מי שנקרה בדרכה, ומעכב את קצב הליכתה. היא בטח רקדנית אני חושבת לעצמי, ומרגישה דופק שפרץ אדרנלין האיץ אותו. הגוף שלי נזכר בכל שיעורי הבלט שאי פעם עבר, ומתמתח מעצמו, רק כדי לנבול שוב במשרד אפוף אורות הניאון.
    כך זה נמשך עוד כמה חודשים, כשהמשרד לא מספק התרגשות, ומחוצה לו, המבט שלי תמיד מחפש – ומוצא – תנועה. עד שנתקלתי בכתבה על שיטת אימון שנקראת פילאטיס, והחלטתי לפרוש כנף ולחזור לשורשים.

    ===

  • מראה מראה שעל הקיר, מי (רוקדת) הכי יפה בעיר?

    “תרימי את רגל ימין עוד קצת”

    אני מנסה. הרגל עולה, אבל אז בית החזה שלי נופל קדימה.

    “לא, לא, תסתכלי במראה. את לא רואה שיד שמאל נמוכה עכשיו מדי?

    כן אני רואה, אבל רגל שמאל כבר בוערת מלהחזיק את תנוחת ה’ עָרַאבֵסְק’ הזו כל כך הרבה זמן. אני מנסה שוב.

    “עוד קצת, לא ליפול! תאריכי את כף היד השמאלית! ועוד קצת פוינט ברגל ימין! תסתכלי על זוהר במראה. ככה זה צריך להיראות. קו ארוך בין רגל שמאל ליד ימין. קדימה!”

    דרך המראה אני פוזלת לכיוון של זוהר שנראית כמו שרוך עם נמשים. ברור שרגל ימין שלה מגיעה לשמיים. אין לה ישבן שיחסום את התנועה. רגל ימין שלי רועדת מן המאמץ, והוויברציות שולחות רטט בחזה שכבר גדול על בגד הגוף הזה. כולן עומדות ומסתכלות עלי, מסתכלת עליהן דרך המראה מביטות בי. אני מסמיקה.

    “זה מספיק. עכשיו צד שני”.

    בסוף השיעור היא עוצרת אותי לפני שאני מספיקה לאסוף את החותלות מפינת הסטודיו.

    “אולי בלי ארוחות גדולות מעכשיו, אה?” היא מחייכת, אבל עצמות הבריח הבולטות שלה לא מחייכות בכלל.

    טיפות זיעה זולגות ושורפות לי את העין. אני משפשפת אותה חזק מדי, ומנסה להכניס את הבטן.

    “כן” אני אומרת.

    “אולי”.

    =

    אם יש דבר אחד קבוע בחייה של כל רקדנית בלט, הרי זה הסטודיו. כאן מחכים לה מדי יום, מבנה קבוע של שיעור, עם בר, מוסיקה ומראה. את התרגילים לצד הבר אהבתי מאד. היה בהם משהו מדיטטיבי ונוסך ביטחון. המוסיקה היתה (ועודנה) הטעם להכל, היא זו שטענה את התנועה ברגש. עם המראה לעומת זאת, היו לי יחסים מורכבים מאד.

     

  • מיסטי קופלנד היא מוזה מודרנית

    בקיץ 1984 ארזנו את בובות הכרוב, את נעלי הבלט, ואת כל חולצות הגולף, עזבנו את קליפורניה, וחזרנו לכרמיאל. מדירה לא גדולה שבה אפשר היה להריח את האוקיאנוס, הגענו לבית על הר, שנחל זורם תחתיו, ופרות תועות מגיעות מדי פעם לבקר בו. השכונה החדשה, והקליטה בבית הספר החדש לא עניינו אותי יתר על המידה. מה שהטריד אותי היה היכן ארקוד. אמא הבטיחה שאחרי החגים נמצא מקום. “אחרי החגים” הגיע וחלף, וסטודיו לבלט – אָיִּן. את הדכדוך שהשתלט עלי פירשו כולם כקשיי הסתגלות, אבל אחרי שצפיתי במסגרת “סל תרבות”, ב”יפיפייה הנרדמת” של להקת הבלט הישראלי, לא הפסקתי לבכות במשך יומיים. אז נפל האסימון לכולם מסביב: הילדה מוכרחה לרקוד.

    כך הגענו אל בית אבא חושי בחיפה, שעת נסיעה מכרמיאל. שלוש פעמים בשבוע, אחרי יום עבודה, הסיע אותי אבא לשיעורי הבלט. בזמן השיעור הסתובב בנוה שאנן או ישן במכונית, ואחר כך חזרנו יחד הביתה. המורים היו נפלאים, ואני הייתי מאושרת. שוב בר ורצפת לינוליאום, שוב הפסנתר מהדהד בתוך הגוף, שוב התחושה שאין שניה לה: אני רוקדת. 

    אבא לעומת זאת היה מותש, ולכן הסידור הזה החזיק מעמד פחות מחודש.

    בחלומותיי, חזרתי לרקוד אצל מדאם איבנובסקי.