• שני זיכרונות וכובע טמבל אחד

    הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים לטקסטיל ולמוסיקה. למה אני זוכרת הדפס של שמיכת פיקה שהייתה לי בגיל שלוש, או למה דווקא הסוודר שלבשתי למסיבת חנוכה בגן טבוע לי בתודעה – אני לא יודעת. אבל לקשר בין מוסיקה וזיכרון יש הסברים מדעיים מרתקים. בקליטה, בעיבוד, ובפירוש גירויים מוסיקליים, מעורבים אזורים רבים במוחנו, כולל אלה האחראים על רגשות. באופן דומה, גם הזיכרונות שלנו מאוחסנים על פני מרכזים שונים במוח, ולעיתים, השבילים הנוירולוגיים הללו חוצים אלה את אלה. זה אולי מסביר למה שירים מסוימים נושאים עבורנו מטען רגשי עצום, ומעלים בנו זיכרונות ספציפיים מאד. שני שירים עם משמעות לאומית, הפכו אצלי לזיכרון אישי, בחסות רגשות של ילדה בת שש.

  • מאולם החזרות אל הרחוב | הנעליים של קלייר מקרדל

    דיאנה ורילנד, העורכת האגדית של הרפרס בזאר וווג, אמרה כי אפשר לראות הכל באופנה. הבגדים, טענה ובצדק, משקפים אג’נדות חברתיות, תנודות פוליטיות וכלכליות, וגם ערכי תרבות ומוסר הרלוונטיים לתקופה. דוגמה לכל אלה אפשר לראות באופן בו התפתחה האופנה – המוכנה – ללבישה (Ready to wear = RTW) באמריקה של שנות מלחמת העולם השניה.

  • קלאסיקה מודרנית | ראיון עם סולני הניו יורק סיטי בלט

    באביב 1983 מת George Balanchine, שייסד ב 1948 יחד עם Lincoln Kirstein, את להקת ה New York City Ballet. בלנשין נחשב לגדול הכוריאוגרפים של המאה ה 20, ולמי שהפך את הבלט הקלאסי לתופעה תרבותית מכוננת באמריקה.
    את כל זה לא ידעתי במאי 1984, כשישבתי בסלון דירתנו בעיירה מונטריי אשר בקליפורניה. מהטלוויזיה בקעה מוסיקה קלאסית כלשהיא, אולי של סטרוינסקי. דמות גברית, ששיערה משוך בקפידה לאחור, ניבטה שוב ושוב מן המסך, כשבלרינות מצטופפות סביבה, ואני הבנתי שאת התוכנית שתשודר מיד, אני מוכרחה לראות. ולהבין. אבל מי יעזור בתרגום? הערכת מצב זריזה מגלה לי שאבא לא בבית, ואמא עסוקה עם אחת מאחיותיי. בצר לי, יצאתי החוצה בריצה, לכיוון הדירה שמתחתינו.

    “ג’סוניה בבית?”

    “כן”

    “יכולה לעלות?”

    “כן”

    שעטנו חזרה למעלה.

    את הרטרוספקטיבה הדוקומנטרית במלאת שנה למותו של בלנשין, ראיתי יחד עם ג’סוניה, שכנתי המקסיקנית מלמטה, שהייתה גדולה ממני בשנה, ובלט היה ממנה והלאה. האנגלית של שתינו הספיקה בקושי, אבל הריקוד והמוסיקה שעלו מן המסך השלימו את מה שחסר אוצר המילים שלנו.

    אם מישהו היה אומר לי אז, כשעמדתי נרגשת מול הטלויזיה, כי בחלוף שלושה עשורים אזכה לראיין את סולני להקת ה NYCB לקראת הופעתם בישראל, הייתי צוחקת במבוכה גדולה.

  • קוטור ומחול בשחור לבן, או למה קוראים לבלוג הזה פפיטה

    בקורס כתיבה שלקחתי באוניברסיטה, אמר המרצה כי “כל מה שאפשר להגיד במעט מילים, אל תנסו לומר ביותר”. השתדלתי להיצמד להנחיה הזו כשחיפשתי שם לבלוג, אבל למרות שבאופן כללי אני מסתדרת לא רע עם מילים, התברר לי כי בחירת שם לבלוג היא משימה קשה הרבה יותר, מעצם ההחלטה לכתוב אותו. ובכל זאת, אחרי דילמות מורכבות (כמו איך מנצחים את גוגל?), ולילות בלי שינה (יש כל כך הרבה בלוגים, האם כל השמות תפוסים?), נולד הבלוג, ושמו (גם) בישראל: פפיטה.

    למה דווקא? כמו עם כל שאלה הרת גורל, התשובה נחלקת לשלושה חלקים. לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, החלטתי לחלוק אותם איתכם.

    ===