מרתה גרהם ורוי הלסטון | מודרניזם בתנועה

כשהגעתי לחטיבת הביניים שמעתי על הסטודיו למחול של אילנה בנהריה, וביקשתי מההורים לקבוע שיעור נסיון. זמן קצר לאחר מכן, ביום שלישי גשום וקפוא של חודש נובמבר, חצינו אמא ואני את נחלי המים שניקוו על כבישי עכו ונהריה, והגענו לסטודיו. חדר הכניסה היה דחוס בבנות שסיימו את השיעור הקודם, כאלה שהגיעו לשיעור שלי, וכולן קשקשו בערבוביה שלא הצליחה להתגבר על צלילי מוסיקה שהגיעו מאיפה שהוא. הסתבר שמלמטה. ירדנו במדרגות צרות לקומת המקלט, שם נגלה בפנינו סטודיו עצום מימדים, בר שהשתרך עד אינסוף, ואילנה אחת גבוהה מאד. כשהיא ראתה את אמא היא עצרה את המוסיקה וחייכה אלי במשקפיים ענקיים ובתלתלים שחורים קצוצים. אמא דיברה איתה קצת, ואני נעמדתי מאחורי הבנות שתפסו את מקומן על רצפת הלינוליאום, בניצב לקיר המראות. אמא הלכה. אילנה מיקמה סיגריה ארוכה בזווית הפה.

החימום התחיל על הרצפה, ברצף תרגילים לא שגרתי. רגליים ישרות נפרשות בחדות לפיסוק, הגו מתקמר לפנים והידיים נפתחות גם הן למעין תנוחת כנפי ציפור רק שכפות הידיים נשברות בזוית כלפי מעלה. הרגליים נסגרות שוב ומתכופפות יחד בזמן שהאגן מתקער לאחור. הידיים מתקרבות ישרות מעבר לברכיים הכפופות, כפות הידיים מתקערות בתנוחת תחינה מיוסרת כלפי התקרה, כשהראש מלווה אותן במבט. ומבעד לסיגריה אילנה כל הזמן צועקת ‘קונטרקשן’ ואז ‘ריליס’, עם הרבה סימני קריאה אחריהם, גם כשקמנו ונעמדנו מול המראה.

בסוף השיעור מחאו כולן כפיים, ואני הייתי כמכושפת. תשוקת הריקוד של אילנה עם הסיגריה שמעולם לא הדליקה, הגוף שלי שהצליח לייצר תנועות שלא הכרתי, וקול הרעמים שהרעיד את המוסיקה, יצקו בי אומץ לא אופייני. ניגשתי לאילנה ושאלתי אם זו שיטת הריקוד שלה.

 “מה פתאום?” היא ענתה קצת מופתעת.

“זה גרהם. מרתה גרהם”.

===

לא יפה ולא זורם: מודרני

אם ג’ורג’ בלנשין הוא אבי הבלט הקלאסי באמריקה, הרי שמרתה גרהם היא הכוהנת הגדולה של המחול המודרני האמריקאי. מי שב 1998 הוכתרה על ידי מגזין טיים כ”רקדנית המאה”, נחשבת – לצד שמות כמו פיקאסו, סטרוינסקי, ג’יימס ג’ויס, ופרנק לויד רייט – לאחת מגדולי היוצרים של המאה ה 20. היא ידעה לתפור ולעצב תלבושות, ועל עולם האופנה היתה לה השפעה מרתקת במיוחד.

גרהם נולדה ב 1894, והחלה לרקוד רק כשמלאו לה 18. אחרי כמה שנים עזבה את לוס אנג’לס, ועברה לרקוד בניו יורק, ואז עזבה ולימדה מחול ברוצ’סטר. שם, כדי שתוכל להיטיב להתבטא, החלה במחקר תנועות אנושיות בסיסיות כמו נשימה, דילוג וריצה, שהוביל לפיתוח עקרונות התנועה העיקריים של שיטתה: ‘כיווץ’ (Contraction) ו‘הרפייה’ (Release). הריקוד, עבור גרהם, היה אמצעי לבחינת המהות הרוחנית והרגשית של האדם.

“לא רציתי שזה (הריקוד) יהיה יפה או זורם” אמרה, “רציתי שזה יהיה כרוך במשמעות ובהתרגשות”. ואכן חלוצי המחול המודרני, גרהם ביניהם, ניסו להפשיט את הריקוד מהקישוטיות התנועתית המסורתית שלו, ולהתרחק מכל מה שנחשב עד אז “יפה” – קרי כל מה שהזכיר בלט קלאסי. לא עוד קווים ארוכים וריחוף חסר מאמץ: עבודתה של גרהם היתה מושרשת בקרקע וחשפה את הכאב שבריקוד. התנועות החדות, הזוויתיות, הרוטציות והנפילות התכופות לקרקע יצרו שפה חדשה, ושיקפו את המתח בחיים האמריקאים המודרניים. “החיים היום עצבניים, חדים וזיג-זג” אמרה לעיתונאי ב 1929, “ולשם אני מכוונת בריקודים שלי”.

היא לא פעלה בריק תרבותי: אומנים “מודרניסטים” מדיסציפלינות אחרות מרדו אף הם במסורות המקובלות בתחומם. כך למשל נוצרו מוסיקה א-טונאלית, וזרם הקוביזם בציור ובפיסול, שערער את אופני הייצוג שהיו מקובלים באמנות האירופאית מאז ימי הרנסנס.

מחול חדש מחייב תלבושות חדשות

גרהם יצרה מהפכה בעולם התרבות לא רק בגלל השפה התנועתית הייחודית שפיתחה, אלא משום ששזרה אותה בתמות, תלבושות, מוסיקה ועיצובי במה פורצי דרך. מטרת המכלול הזה היתה ליצור חוויה תיאטרלית שלמה שתעורר רגשות עמוקים בצופה.

התלבושות של גרהם היו חלק מהותי מהכוריאוגרפיה, וגם הן התרחקו מכל מה שהזכיר את הבלט הקלאסי. במקום ענני טול ונעלי סאטן מבריקות, הלבישה גרהם את רקדניות הלהקה שהקימה בניו יורק ב 1926, בתלבושות בעלות צללית כחושה וחסכנית.

לפעמים, התלבושת היתה הכוריאוגרפיה. כך קרה בעבודת הסולו Lamentation מ 1930 למשל, שיצרה גרהם בתגובה להשלכות הטראומטיות של מלה”ע הראשונה. שמלת – צינור עשויה בד ג’רסי צמר, נלבשה כעור שני, כך שרק הפנים וקצות הגפיים נותרו גלויים. ישובה על ספסל, מתחה גרהאם בתנועותיה את הבד הכחול אפור, כך שבכל תנועה נדמתה כאשה המנסה לפרוץ את גבולות עורה כדי לברוח ממשא של סבל וכאב. הסילואטה הפשוטה של התלבושת אילצה את הצופה להתמקד בדבר שהכי עניין את גרהם – הגוף – שבמקרה הזה גילם את האובדן והאבל שהיו אז מנת חלקם של רבים. למרות הויזואליה הספרטנית, מי שצפה ביצירה חווה סערה רגשית מטלטלת.

The body is a sacred garment. It’s your first and your last garment;

it’s what you enter life in and what you depart life with, and it should

be treated with honor, and with joy and with fear as well. But always,

though, with blessing

Martha Graham

“מותני צרעה” הם חלק מהתפאורה ורמז לדיור

גרהם עצבה את רוב תלבושות להקתה, ובמשך זמן רב גם תפרה אותן בעצמה, תוך שהיא מושפעת ממעצבות קוטור כמו Chanel או Madeleine Vionnet. עבור כל תלבושת בדקה את משקל הבד, את הצבע והטקסטורה שלו, ואז יישמה טכניקות בנייה ותפירה עדכניות שהדגישו את צורת הגוף, מבלי להגביל את מחוות הריקוד.

בשנות ה 30 המוקדמות הופיעו ניצנים ראשונים למראה שהפך מזוהה עם גרהם על ומחוץ לבמה: חלק עליון שכלל בגד גוף הדוק, וחצאית אריג ארוכה ועתירת בד שנגזרה ב Bias Cut (גזירה אלכסונית שגורמת לבד ‘ליפול’ קרוב לגוף ולהיות אלסטי יותר, מבד שנחתך בצורה ישרה), כדי לאפשר פלואידיות של הבד ושמירה על חופש תנועה מרבי. לקו המותן התווספה רצועה רחבה שהעניקה לרקדנית “מותני צרעה”. למרות כמויות הבד, הסגנון המצומצם והמינימליסטי של גרהם נשמר.

התלבושת הזו הפכה במהרה לאמצעי תיאטרלי, לחלק דינמי בתפאורה של גרהם. ב Chronicle האנטי מלחמתית מ 1936 למשל, אותה יצרה בתגובה לעליית המשטרים הפשיסטיים באירופה ולנפילת הבורסה של 1929, נתפרו לחצאית שחורה סיומות בד באדום בוהק. כשגרהם אחזה בקצות החצאית וחתכה בתנועות אקספרסיביות את החלל שסביבה, נעורו בצופה שלל דימויים סמליים כמו גוף עטוף בדם, או אבני ענבר הבוערות כאש מאכלת.

אגב, הסילואטה שיצרה גרהם בתלבושות אלה מוזכרת לא פעם כסמן מקדים ל New Look של דיור שכבש את העולם ב 1947. “כבר בסוף שנות ה 30” כתבו בלייף למשל, “לבשה להקת הבלט המודרני של מרתה גרהם בגדים מכסי ברך וגדולי מחשוף הנראים עתה כ New Looks”. וזה לא האופן היחידי בו השפיעה גרהם על אופנה.

רקדנית כוריאוגרפית וגם – איקונת אופנה

טכניקת הריקוד של גרהם, עיצוב התלבושות שלה, סגנון לבושה האישי לרבות הדרך בה אספה את שערה, ואפילו עיצוב הסטודיו הסגפני שלה, התגבשו במהרה לכדי אסתטיקה ייחודית, מינימליסטית ואצילית למראה, שקידשה את העיקרון המודרני של “פונקציונליות על פני צורה” (Form follows Function). כל זה התרחש במקביל להתפתחות אופנת ה Activewear האמריקאית, שגם היא העריכה פונקציונליות וחופש תנועה. ספוגי מודרניזם, השפיעו ההישגים הסרטוריאליים של גרהם, על האופנה האמריקאית על ומחוץ לבמה, ותרמו ליצירת סטייל אמריקני חדש הלא הוא ה American Look.

בשנות ה 30 סקרו מגזינים רבים את עולם המחול, כחלק מתרבות הולכת וגדלה של פעילות גופנית שכבשה את אמריקה. מחול הופיע בכתבות על התעמלות, יציבה והגיינה, בשילוב הערות על הרקדניות והתלבושות , וכך סיפק לנשים מודל רב מימדי לחיקוי. ב 1938 למשל, כתב מגזין ווג כי מחול מודרני הוא “תופעה תרבותית” וכי גרהם היא “מנהיגת התנועה”. תמונות הכתבה הציגו את המראה הייחודי של סטודנטיות למחול בקולג’ ‘בנינגטון’ (שם הקימה גרהם יחד עם אגדות מחול נוספות את המחלקה לריקוד ב 1934), שניסו בכל מאודן לחקות את המראה של גרהם: חצאיות מתנפנפות, נעליים שטוחות, סוודרים או מעילים פשוטים, ותיקי עור גדולים שהכילו בגדי גוף ומגבת. 

ב 1943 סקר מגזין לייף את האופנה הרווחת בקולג’ים האמריקאיים, וטען כי בגד גוף הוא המילה האחרונה בתחום. בתמונות הכתבה קידמו את המגמה הזו בהצמדת בגדי גוף לסרפנים, חצאיות ואפודות, כשהקשר בין בגדי הגוף האלה למחול המודרני ולגרהם ברור מאליו. ומי עטרה בעיצוביה את השער? קלייר מקרדל כמובן.

מי צריך חזיה?

מקרדל, (שעל תרומתה העצומה להתהוות ה American Look כתבתי גם כאן), מעולם לא הבינה מדוע בגדי נשים צריכים להיות עדינים כל כך, או מדוע הם לא יכולים להיות פרקטיים, עמידים, ונשיים בו זמנית. בזמן שגרהם הקימה את להקת המחול שלה, שוטטה מקרדל – אז סטודנטית לעיצוב אופנה – בפריז, ורכשה סמפלים של שמלות הקוטור של Vionnet. תפר תפר היא פירקה אותן, עד שהבינה איך בנויה האלגנטיות הנוחה של יצירות שנחתכו באלכסון. כשחזרה לניו יורק, הפכה בנחישות ובחריפות אופנתית ועסקית, למעצבת שחרטה על דגלה את זכות האישה להתלבש בכוחות עצמה, בבגדים שהחמיאו לגזרתה, ואפשרו לה לנוע בחופשיות במבוך החיים המודרניים: עם קשירות מותן ייחודיות, בנעליים שטוחות, ללא מחוך או ריפוד בכתפיים,  ולרוב גם ללא חזיה.

גרהם ומקרדל קידמו את אותו חזון מודרני לפיו פונקציונליות צריכה לבוא לפני צורה, או במילים אחרות: בגד (או תלבושת) לא צריך להיות “יפה” לשם היופי. הוא צריך – לפני הכל – להיות נוח ולשרת את האישה בחייה. ואכן, ב 1950 תאר ווג את האישה של שנות ה 40 כבעלת “מראה אמריקני רזה, שמרתה גרהם עוזרת לה לדמיין, וקלייר מקרדל וקפזיו עוזרים לה להשיג”. המראה הזה – שווג פירט כשמלת ג’רסי דמוית צינור עם מחשוף פשוט, או שמלת סרפן פשוטה שנלבשה מעל בגד גוף בצירוף נעליים שטוחות – הוא ההוכחה כי הלוק המוקפד והמינימליסטי שאפיין את גרהם, לכד את מהות האישה האמריקאית המודרנית.

שמחתי לגלות שגרהם ומקדרל נפגשו לפחות פעם אחת, בחלוקת פרסי Women’s Press Club ב 1950. בקצה הימני: מקרדל לובשת חיוך אמריקני רחב, ושמלה בעיצובה, נטולת מחוך או חזיה. בקצה השמאלי: גרהם בשמלה שחורה, בצללית “מתני צרעה” אופיינית.

רוי הלסטון: האיש המספריים והדיסקו

אבל אולי את ההשפעה הגדולה ביותר של גרהם על האופנה האמריקאית, אפשר לראות דרך מערכת היחסים הקרובה שפיתחה עם מעצב האופנה רוי הלסטון, שהפך לחבר קרוב ולמקור מימון עבור להקתה.

הם הכירו ב 1975, כשהלסטון כבר היה ידוע בתפיסת עולם שמרדה במוסכמות האופנתיות של הקוטור האירופאי, ויצר בגדים מבדים עשירים אך פשוטים למראה ברוח ה Activewear האמריקאי. כמי שדגל במנטרה “טריק אחד לשמלה”, הוא נבר באובססיביות במגזינים משנות ה 30 כדי להבין את הגזירה באלכסון של Vionnet, הושפע מכתפיות הספגטי ומפתרונות הקשירה של מקרדל שאפשרו נוחות ונשיות אופטימליים, ואימץ כמוזה וכחברה את לייזה מינלי שתנועה היתה חלק מהותי בעשייתה. לכן אין זה מפתיע שהלסטון לא התקשה להתחבר לאסתטיקה של גרהם, שעיצוביה אופיינו בקונספט פשוט אך בבניייה קפדנית שנועדה בראש ובראשונה לאפשר תנועה. גרהם מצידה חשבה ש”הלסטון הבין את נפילת הבד ואת תנועת הגוף תחתיו: הוא הבין אלגנטיות”.

מרגע פגישתם עיצב הלסטון את רוב התלבושות ליצירותיה החדשות של גרהם, ורענן תלבושות לכמה מיצירותיה הישנות יותר. בהנחייתה הצמודה הוא למד ליצור תלבושות שנשארו על הגוף בדיוק בצורה בה הונחו, ושלא הגבילו תנועה. עם הזמן הבין הלסטון כי “תלבושת היא פרטנר לריקוד” וש “בד יכול להוסיף עוד דרמה, עוד אשליה”. את התובנות הללו הוא עטף במודרניות זוהרת כשעיצב את הקולקציות שלו, שהחל מ 1977 הועמדו למבחן כשכיכבו ברחבת הריקודים של מועדון Studio 54. ההצלחה היתה מסחררת (וגם הריקודים), והלסטון ועיצוביו הפכו לשם נרדף למועדון. איך שלא נסתכל על זה, גרהם הצליחה להשפיע גם על תרבות הדיסקו.

אנחנו הידיים של מרתה

הלסטון היה גלוי מאד ביחס לכל מה שגרהם נתנה לו, ולא פעם הודה לה בפומבי. “היא לעולם לא מעכבת את היצירתיות שלי” אמר, “למרות שאני תמיד מחפש את ההשראה שלה”. כשדלקת הפרקים של גרהם הקשתה עליה אפילו לעצב תלבושות, אמר הלסטון לעוזר העיצוב שלה: “הסיבה שאנחנו כאן – ואת זה חשוב שתזכור – היא שאנחנו הידיים של מרתה”.

גרהם קיבלה לא מעט בחזרה. מעבר למימון הכספי שהלסטון העניק ללהקתה, המעורבות המתמשכת שלו בעיצוב יצירותיה, השפיעה בסופו של דבר על הנראות ועל התיאטרליות שלהן. כמו נפש תאומה, הצליח הלסטון לפרש את את עבודתה ולהעניק לה מימד מודרני עדכני. התלבושות והתפאורה הפכו עשירים יותר וסגפניים פחות, והצליחו לגרות קהל צעיר לגלות עניין ביצירותיה, ולהזרים מימון חדש ללהקה ולבית הספר שנאבקו על קיומם. נדמה כי גם גרהם עצמה התרככה בהשפעתו של הלסטון, ונאותה לקבל את מעמדה כאגדה בחייה. בעידודו, הסכימה להופיע באירועים חברתיים רבים, ולהפוך למעין סלבריטי. כאן למעלה משמאל למשל, היא נראית בחברת דיאנה ורילנד – עורכת האופנה האגדית – באחת התצוגות של הלסטון. גרהם השאירה חותם אפילו על תרבות הפופ. ההוכחה: אנדי וורהול, חברו הקרוב של הלסטון, יצר לכבודה ובצלמה לא מעט עבודות.

=

No artist is pleased. There is no satisfaction whatever at any time. There is only a queer, divine dissastifaction; a blessed unrest that keeps us marching and makes us more alive than the others

Martha Graham

סוף דבר

הלסטון מת ב 1990 מסיבוכי מחלת האיידס והוא בן 57. בטקס לזכרו שהפיקה מינלי, אמרה גרהם: “ראיתי את הטוב ביותר שבו, שדיבר לטוב ביותר שבי…הוא לא היה רק חבר, הוא היה חלק מהקיום שלי בעולם”. גרהם מתה כשנה מאוחר יותר מסיבוכי דלקת ריאות והיא בת 96. הם היו דומים שניהם, בעיקר בחייהם. שני פרפקציוניסטים שנטו להתקפי זעם ובמידה מסוימת גם להתמכרות, שני אומנים שחיו למען היצירה שקידשה את הגוף, ולא העמידו צאצאים אך היו קרובים כמו אם ובנה.

במותם הסתיים הדמיון. גרהם שינתה את הדרך בה אנו חויים, רוקדים ומלמדים מחול, והפכה את הריקוד לאומנות מודרנית מובילה. דרך הטכניקה, התלבושות ועיצובי הבמה שלה, הצליחה לחשוף בגאוניותה את התהילה ואת הקטסטרופה שבלהיות אנושי. הלהקה ובית הספר שלה קיימים עד היום, ולאחרונה נרכש הארכיון העצום של יצירתה על ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק, העיר בה יצרה כל חייה.

הלסטון לעומת זאת, למרות תרומתו הגדולה לביסוס האופנה האמריקאית ככוח נגד משמעותי מול הקוטור האירופאי, נושל מהזכות העסקית לשמו עוד בחייו, וגם מרבית ארכיון יצירתו הושמד בידי התאגידים שקנו ומכרו תכופות את בית האופנה שלו. מספר נסיונות להחיות את בית האופנה לא צלחו, ועד לאחרונה, הקהל הרחב לא באמת ידע מי היה. אבל סרט תיעודי מ 2019, וסדרה מדוברת של נטפליקס, כמו גם תערוכה קרובה במוזיאון המטרופוליטן שתעלה על נס ‘עיצוב אמריקאי’, אולי ישיבו להלסטון את כבודו האבוד. אז נוכל לזכור אותו כמעצב שהעריך את גוף האישה, בכל מידה וצבע, והלביש אותו בבגדים נוחים, יפיפיים וגזורים היטב – שידעו לרקוד.

===

ליזה מינלי מדגימה בכשרון פנומנלי, איך נראה פרפורמנס על במה עם בגד שהוא פרטנר לריקוד. על העיצוב: הלסטון.

26 Comments

  • שירי ארד

    וואו וואו!! ככ נהנתי לקרוא את הטסקט שלך…כל החיבורים שלך כל פעם מפתיעים ומלמדים אותי ומרתקים כלכך!!! והכל תמיד בהקשרים כלכך עכשיוויים!! את כותבת מחוננת ותמיד מרגישה שאני רוקדת איתך בין המילים, והאופנה וההיסטוריה וההווה! שאפו:-)))

  • יונית

    תענוג לקרא וללמוד,החל מזכרון הילדות שלך ועד להיסטוריה לאומנות ולאופנה עם החיבור לנטפליקס ולסלבס.
    עושר ענק. פוסט של ידע אדיר. אני מאוד אוהבת בחט מודרני ואשמח לקרא עוד בנושא ♡

  • סיגל כנפו

    ענת יקרה,
    כמו תמיד, כל פעם שאת כותבת אני מרגישה שאת מעשירה את עולמי בידע שמחבר בין ריקוד (שאני שם ממש לא מכירה) עם עולם האופנה ובעיקר אני נהנית לקרוא על הילדה שהיית בדרכך לעולם הבלט הקלאסי על כל מהמורותיו…
    תודה על החיבור הנפלא והסקירה הכל כך מיוחדת שאת יוצרת בכתיבתך המיוחדת, (לשמחתי הכרתי את הלסטון דרך הסדרה הנהדרת בנטפליקס)

    סיגל

    • Anat Berger Sapir

      ממש משמח לשמוע סיגל יקרה. הילדה שהייתי ואני מודות לך מאד :))

  • עפרה רוזנברג

    תמהיל מרתק של אופנה-מחול-היסטוריה❣️ חוץ מהשם של מרתה והנסיון המאוחר שלי להיות רקדנית מחול מודרני, אחרי שהרכבת שלי כבר יצאה, לא הכרתי דבר ממה שסיפרת. גם לא על המעצב הנודע. מצפיה בסרטוני מחול של הטכניקה של מרתה, זה בדיוק מה שעשינו בשעורים. את מקסימה ונהדרת, תודה לך ומשתתפת איתך בהמראה לגבהים חדשים.

    • Anat Berger Sapir

      מענין עד כמה הטכניקה שלה חלחלה לתוך כל שיעור ‘מודרני’ אפילו בימינו. תודה רבה עפרה יקרה, מרגש מאד לשמוע.

  • רחלי

    איך אני נהנית לקרוא את הפוסטים המעשירים שלך, ענת. אל עולם המחול בכלל וגרהאם בפרט התוודעתי בזכות בני שלומד מחול. את מאפשרת לי הצצה אל מה שמעבר. שוב, תודה.

  • רוית רדיאן

    ענת יקירה,
    שמחה על כל פוסט שלך שחושף בפני עולמות ותחומים שאיני מכירה (חוץ מצופה ומשתמשת מהצד).
    תענוג לקרוא וללמוד על ההשפעות בין ריקוד לאופנה ולהיפך.
    הולכת לחפש את הסדרה על הלסטון 🙂

  • אלונה

    איזה פוסט מרתק. כשפרטנרים מסוג כזה נפגשים -זה נס, זה מפץ, שמשנה את הסיבוב של כדור הארץ ממש..
    תודה על תחקיר מטורף ועל שאת מעשירה בתוכן כזה את עולמי 😄

  • מיה הירש

    איזה יופי של פוסט! והדבר שהכי “פפיטה” בעיני הוא הציטוט של הלסטון – הסיבה שאנחנו כאן – ואת זה חשוב שתזכור – היא שאנחנו הידיים של מרתה. נהדר.

      • סופי

        כרגיל פוסט מרגש ונפלא.
        תודה על הידע והאומנות שאת מעבירה.
        השארת אותי עם דמעות בעיניים ורצון וצורך עז לשתף את הפוסט שלך עם בני נוער, ללמדם מה זה נחישות ואופי, ומשמעות של חיים לעומת תרבות הטיק-טוק.
        גילוי נאות, לא רקדנית בלט אבל מעריצה של מרתה גרהאם, תודה על הפוסט.
        מצפה בכיליון עיניים להבא.

        • Anat Berger Sapir

          תודה סופי יקרה. מציאות מורכבת היום עבור בני נוער, אבל מעניין שגדולתה של גרהם הגיעה דווקא ממרד בכל מה שקדם לה. אולי זה מעודד :))

  • רונית גרומן

    ענת יקרה,
    עוד פוסט נפלא ! למדתי כל כך הרבה מקריאתו.הקשר בין התלבושות ומחול הוא מרתק, כל כך נהדר הצלחת לתארו. לא הכרתי את יצירותיו של הלסטון וראיתי את הסדרה בהמלצתך.
    ב ” מדבר ” של סדרות סתמיות של נתפליקס שמחתי ללמוד משהו חדש .תודה לך על כך שאת מאשירה את עולמי כל פעם מחדש. מחכה בקוצר רוח לכתבה הבאה שלך.

    • Anat Berger Sapir

      נהדר לשמוע רונית יקרה. הסדרה מתארת קמצוץ מפועלו של הלסטון, ממליצה לראות גם את הסרט התיעודי אודותיו

  • רינה

    כתבה מרתקת מאד
    כתיבתך נותנת בטוי לשתי דמויות עצמאיות שעיצבו את המחול והבגד משתלב בעיצוב התנועה והכראוגרפיה
    מקסים

      • זהבה גרציאני

        ענת, תודה שאת מאירה לי צדדים חדשים בעולמות מוכרים ומשלימה לי את הפאזל לתמונה שלמה🙏מרתק. ומזל שיש לי נטפליקס …

        • Anat Berger Sapir

          שמחה לשמוע זהבה, פאזל גמור זה הכי :)) נסי לשרוד את הפרק הראשון של הסדרה. משום מה הוא הכי פחות מוצלח בעיני..

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *