מיסטי קופלנד היא מוזה מודרנית

בקיץ 1984 ארזנו את בובות הכרוב, את נעלי הבלט, ואת כל חולצות הגולף, עזבנו את קליפורניה, וחזרנו לכרמיאל. מדירה לא גדולה שבה אפשר היה להריח את האוקיאנוס, הגענו לבית על הר, שנחל זורם תחתיו, ופרות תועות מגיעות מדי פעם לבקר בו. השכונה החדשה, והקליטה בבית הספר החדש לא עניינו אותי יתר על המידה. מה שהטריד אותי היה היכן ארקוד. אמא הבטיחה שאחרי החגים נמצא מקום. “אחרי החגים” הגיע וחלף, וסטודיו לבלט – אָיִּן. את הדכדוך שהשתלט עלי פירשו כולם כקשיי הסתגלות, אבל אחרי שצפיתי במסגרת “סל תרבות”, ב”יפיפייה הנרדמת” של להקת הבלט הישראלי, לא הפסקתי לבכות במשך יומיים. אז נפל האסימון לכולם מסביב: הילדה מוכרחה לרקוד.

כך הגענו אל בית אבא חושי בחיפה, שעת נסיעה מכרמיאל. שלוש פעמים בשבוע, אחרי יום עבודה, הסיע אותי אבא לשיעורי הבלט. בזמן השיעור הסתובב בנוה שאנן או ישן במכונית, ואחר כך חזרנו יחד הביתה. המורים היו נפלאים, ואני הייתי מאושרת. שוב בר ורצפת לינוליאום, שוב הפסנתר מהדהד בתוך הגוף, שוב התחושה שאין שניה לה: אני רוקדת. 

אבא לעומת זאת היה מותש, ולכן הסידור הזה החזיק מעמד פחות מחודש.

בחלומותיי, חזרתי לרקוד אצל מדאם איבנובסקי.

===

למגורים בפריפריה, בטח יפה כמו כרמיאל של פעם, היו יתרונות רבים, אבל החיסרון, במקרה שלי, היה כואב במיוחד: מרחק רב ממוסדות רציניים להכשרה בתחום המחול. 

חוסר זמינות של הכשרה ראויה, הוא רק אחת הסיבות למספרם הנמוך של רקדנים ורקדניות בעלי צבע בלהקות מחול קלאסי. אחרי שבפוסט הקודם כתבתי כי הסיבה להיעדר נעלי פוינט בצבעי עור כהים היא למעשה מחסור ברקדניות בעלות צבע, זה הזמן לדבר על למה בעצם אין מספיק רקדניות כאלה. וגם – לספר על רקדנית אפרו אמריקנית אחת, שכבשה את הפסגה, כנגד כל הסיכויים.

=

Your skin like dawn
Mine like musk

One paints the beginning
of a certain end.

The other, the end of a
sure beginning.

Passing Time, Maya Angelou

=

Corps de Ballet

Corps de Ballet הוא התפקיד הרשמי הראשוני בהיררכיית התפקידים בלהקות מחול קלאסי. ברוב המקרים אחרי תפקיד זה מגיעה משרת Soloist, ובראש הפירמידה: Principal.

Corps משמעו “גוף” בצרפתית, ולכן Corps de Ballet מתייחס גם לקבוצת רקדניות הרוקדת כגוף אחד ביצירות הבלט הקלאסיות. קבוצת ה’קור’ , שיכולה למנות גם עשרים רקדניות ויותר, משמשת לעיתים כ”תפאורה”: היא יוצרת מבנים כוריאוגרפיים על הבמה, המעניקים מסגרת צורנית לסולנים הרוקדים בתווך. פעמים אחרות, רקדניות ה’קור’ מקבלות כוריאוגרפיה משלהן, והיא עדינה ומרגשת במיוחד, כמו שאפשר לראות בקטע הזה מתוך היצירה ג’יזל, בביצוע בלט האופרה של פריז. 

היסטורית, השאיפה היא לאחידות ויזואלית בין רקדניות הקור דה בלט. מנהלי להקות משתדלים שגובהן יהיה זהה, שגילן יהיה דומה, וגם – ואת זה טוענות לא מעט רקדניות בעלות צבע – שצבע עורן יהיה אחיד. החשש הוא כי אם בין השורות תצוץ רקדנית כהת עור, היא “תבלוט” לעין הצופה, ו”תגרע” מיפי ההומוגניות המסונכרנת. מסיבה זו, לרקדניות ממוצא אסיאתי, קל יותר להתקבל לתפקידי “קור” בלהקות בלט: צבען בהיר מספיק.

רקדניות ‘קור’ נדרשות להציג גם צורת גוף אחידה. כאן נתקלות רקדניות בעלות צבע בטענה כי אין להן את הגוף המתאים לבלט, משום שהוא שרירי או מקומר מדי. הרמיזה הלא מעודנת היא, כי אתלטיות או קימוריות “יתר”, שייכות קטיגורית למוצא אתני ספציפי, ואינן תואמות את גוף הבלט “הנורמטיבי”. אם לוקחים בחשבון כי רקדניות בכירות צומחות לרוב מתוך שורות ה”קור”, הרי שלרקדניות בעלות צבע אין כמעט סיכוי להפוך לכוכבות בלט.

גברים המתקבלים ללהקה במשרת קור דה בלט לעומת זאת, רוקדים תפקידי דמויות זוטרות בעלילות הקלאסיות השונות. מכיון שהם פטורים מעמידה בסטנדרטים של אחידות ויזואלית, מספרם של רקדני “קור” בעלי צבע, גבוה יותר משל רקדניות בעלות צבע. עבורם, תקרת הזכוכית נמוכה יותר.

מחיר התהילה

בעבר, וגם היום, מצבן הכלכלי של האוכלוסייה הצבעונית בארצות – הברית, גרוע בהרבה ממצבה הכלכלי של האוכלוסייה הלבנה. בממוצע, היא מובטלת יותר, מרוויחה פחות, ולילדיה יש סיכוי של עד פי 3 לחיות בעוני, לעומת ילדי אוכלוסייה לבנה. אם זוג אחד של נעלי פוינט עולה בין 70 ל 100 דולרים, וביגוד בסיסי יעלה 50 נוספים, שאותם צריך לחדש לעיתים קרובות, קל לראות איך משפחות בעלות צבע מתקשות לעמוד בעלויות הגבוהות של הכשרה בבלט.

אין מודל לחיקוי

רבות מדובר על הדרה של קבוצות מיעוט מאמצעי תקשורת שונים, ועל ההשפעה שלה על המשך הנצחת אי שוויון חברתי. תחום הבלט אינו יוצא דופן. ילדים וילדות מתחילים ללמוד בלט בעיקר בגלל דימוי שהם ראו. במגזין, ברשתות החברתיות, או אולי בטלוויזיה, הייתה דמות ששבתה את דמיונם, ושלחה אותם לנדנד להורים, שבלט – זה מה שהם רוצים. הדמות הזו, נראית ברוב המקרים, כמוהם, ומכיוון שאין הרבה כוכבי בלט בעלי צבע, ועוד פחות מכך כוכבות, הרי שמעט מאד ילדים וילדות בעלי צבע, הולכים היום ללמוד בלט: אין להם מודל לחיקוי. 

כל אלה יוצרים סיבתיות של ביצה ותרנגולת: אם אין להם מודל לחיקוי, ילדים לא ילכו ללמוד בלט, ויהיו מעט רקדנים ורקדניות בלט מקצועיים בעלי צבע. במקרה כזה, הרי ששורות הלהקות תהיינה לרוב צבועות לבן. אם רוב הרקדנים יהיו לבנים, הרי שרקדנים חדשים בעלי צבע ימשיכו להיראות כחריגים בעיני המלהקים, שימשיכו לא לקבל אותם ללהקותיהם. 

וחוזר חלילה.

=

מיסטי קופלנד

הבלרינה Misty Copland יכולה לסמן וי גדול ובוהק על כל אחד מהקשיים העומדים בפני רקדנית בעלת צבע, בדרך למשרה בלהקת בלט מקצועית. בעזרת כישרון, מזל, ועבודה קשה, היא יכלה לכולם.

קופלנד נולדה ב 1982 לאם אפרו אמריקנית, ולאב לבן שמעולם לא הכירה, וגדלה במשפחה חד הורית חסרת אמצעים. בילדותה נדדה עם חמישה אחים ואחיות בין חדרי מוטל ואבות מזדמנים, בעיירה קטנה בקליפורניה. לבלט מעולם לא נחשפה (אבל אהבה לרקוד מול הקליפים של מריה קארי), והתגלגלה אליו במקרה. בגיל 13 המופלג, מזהה מדריכת נבחרת האקרובטיקה בבית הספר את כשרונה, ושולחת אותה למועדון מקומי המעניק ללא עלות, חוגים שונים לילדים ממשפחות קשות יום. שם, מגלה המורה לבלט את היכולות המופלאות של קופלנד.

היא לוקחת את הנערה הביישנית תחת חסותה, מאמצת אותה אל משפחתה, והופכת אותה תוך שנה אחת בלבד, לרקדנית זוכת פרסים. לראשונה, מקבלת ילדת הפלא קול משלה, ומרגישה שהיא יפה: היא נראית כבלרינה מושלמת. בתום ארבע שנים נוספות, ובזכות מלגות מלאות שמימנו את הכשרתה האינטנסיבית, מיסטי כבר רוקדת בשורות הקור דה בלט של אחת מלהקות המחול הקלאסי הטובות בעולם. זהו הישג חסר תקדים, מכיון שרק 3 עד 10 אחוזים מתלמידות בלט מצליחות להפוך לרקדניות מקצועיות ולהתקבל ללהקה, ועוד פחות מכך ללהקה מובילה. קופלנד מצליחה לעשות זאת אחרי חמש שנות הכשרה בלבד, בעוד לרוב הרקדניות זה יקח חמש – עשרה שנים לפחות. ב American Ballet Theatre (ABT) אליה היא מתקבלת, מתברר לקופלנד כי היא אפרו אמריקנית יחידה, בלהקה המונה 80 רקדנים.

מילדת פלא לרקדנית חריגה

כמעט מיד, קופלנד סובלת מסדק בחוליה. הרופאים אומרים כי עצמותיה פגיעות משום שלא קיבלה עדיין את המחזור החודשי שלה, וממליצים לקחת גלולות למניעת הריון כדי לזרז את הופעתו. תוך זמן קצר היא אומנם מקבלת מחזור, אבל גם חזה, כתפיים רחבות, ושרירים שלא היו שם קודם.

כך הופכת קופלנד לחריגה במיוחד בעולם הבלט הקלאסי. צבע עורה לא מאפשר לה לקבל תפקידים ביצירות רבות, וההערות שהיא מקבלת עקב משקלה, תורמות להתפתחות של הפרעת אכילה. מבודדת, היא כמעט מוותרת על קריירה במחול.

ההצלחה

אבל קופלנד לא ויתרה, וגם ABT לא מוותרים על כשרונה יוצא הדופן. הפרעת האכילה מטופלת. בן זוג תומך, ומנטורית שמצמידים לה מנהלי הלהקה, עוזרים להתמודד עם תחושת הבידוד האתני. ב 2007 היא מקודמת למשרת Soloist: האפרו אמריקאית השלישית בהיסטוריה של ABT, והראשונה מזה עשרים שנה. בפני המראיינים הרבים היא מביעה בצעד לא נפוץ בעולם המחול, את רצונה להגיע לפסגה, ולקבל בשם כל הרקדניות כהות העור שלחמו לפניה בגזענות ובאפליה – את משרת ה Principal.

בקיץ 2015 אחרי החלמה מפציעה איומה נוספת, היא מקבלת את מבוקשה והופכת לאפרו אמריקנית הראשונה ב 75 שנות קיומה של ABT, לקבל מעמד של Principal, ומהבודדות באמריקה שאי פעם זכו לכך. העולם מקבל רקדנית ששוברת כל תקרת זכוכית אפשרית, ודוברת מוערכת של סוגיות החורגות מתחום אומנותה. היא הופכת לאיקונה תרבותית, אולי הרקדנית הקלאסית הראשונה שעושה זאת, מאז ימי הרקדן מיכאיל ברישניקוב.

=

You can’t help it. An artist’s duty, as far as I’m concerned, is to reflect the times

Nina Simon

=

מוזה מודרנית

קופלנד מעולם לא הסתירה את רצונה להיות דמות מוכרת גם מחוץ לעולם המחול. הדחף לא נובע בהכרח מצורך נרקסיסטי בתהילת עולם, אלא מתוך רצון להיות בעמדה שתאפשר לה לתרום ולהשפיע. נסיבות חייה היו כה מורכבות (שלא מרצונה נקלעה בגיל צעיר למאבק משפטי מתוקשר בין אמה לבין המורה לבלט שגילתה אותה), וההצלחה שלה היתה תלויה פעמים רבות כל כך במזל ובמנטוריות שפגשה לאורך הדרך, עד שפיתחה דחף עז לאפשר לילדים ולילדות בעלי צבע – גורל פשוט יותר. לטעמה, הסטנדרטים של צורת האומנות הזו הם נוקשים, אבל הייצוג של סוגי האוכלוסייה בתוכה צריך להיות גמיש הרבה יותר. היא שמה לעצמה מטרה: למגר את האפלייה, הגלויה וזו הבלתי מודעת, בעולם הבלט.

כדי להגשים את חזונה משתמשת קופלנד בכל כלי אפשרי. בעיצוב הדימוי שלה מחוץ לעולם הבלט, היא נעזרת החל מ 2011 במנהלת אישית. היא כותבת אוטוביוגרפיה רבת מכר וספרים המעודדים דימוי גוף בריא, ומדברת בעשרות כתבות פרופיל על אפלייתן של רקדניות כהות עור, ועל הצורך של כל אחת לקבל ולאהוב את גופה. הנשיא אובמה מעניק לה מושב בוועדה הנשיאותית בנושאי כושר, ספורט ותזונה, וסרט תיעודי אודותיה מככב בפסטיבל טרייבקה. סרטון הפרסומת שלה ל Under Armor, תחת הסלוגן I will What I want, חורך את הרשת, בובת ברבי נוצרת בצלמה, ומגזין TIME בוחר בה כאחת מ 100 האנשים המשפיעים לשנת 2015. היא מקימה את פרויקט Plié של ABT, שמטרתו לקדם גיוון אתני בבלט. הפרויקט מעניק הכשרה ומלגות לרקדנים ולאנשי אדמיניסטרציה והוראה מוכשרים בקרב אוכלוסיות בעלות צבע, והוא נעשה בשיתוף Boys & Girls Clubs of America – אותו מועדון בו עשתה קופלנד את צעדיה הראשונים בבלט. 

הווקאליות שלה בנושאי גזע, דימוי גוף ואפלייה, הופכים אותה לידועה גם בקרב קהלים שמעולם לא צפו בבלט. היא מהווה השראה לדור שלם של ילדות, שהולכות לראשונה – ובזכותה – ללמוד בלט. הכח שהיא נותנת לנשים רבות כל כך, לקבל את צבען וגופן, הופכת אותה לשגרירת הבושם Modern Muse של אסתי לאודר. 

היא הפנים של הבלרינה המודרנית.

=

אדגר דגה: צייר של חיים מודרניים

אחד משיתופי הפעולה המסקרנים של קופלנד נוצר לרגל תערוכה שהתקיימה ב 2016 במוזיאון ה MOMA בניו יורק. המגזין הרפרס בזאר מבקש מצלמי המחול Ken Browar & Deborah Ory, לצלם את קופלנד בבגדי קוטור עדכניים, ולהקים לחיים יצירות של אומן מודרני אחר: אדגר דגה.

דגה אולי ידוע כאחד מציירי הזרם האימפרסיוניסטי באומנות, אך הוא לא ראה את עצמו כאומן מסוג זה, אלא כ “ריאליסט”. רבות מעבודותיו הוקדשו לציור פעילויות הפנאי שזימנו החיים העירוניים המודרניים בתקופתו: רכיבה על סוסים, בילוי בבתי קפה, וגם: ביקור באופרה וצפייה בבלט. יותר ממחצית מנפח עבודתו, כ 1500 יצירות, סבב סביב חיי הרקדניות. אבל ימי הזוהר של הבלט הצרפתי תמו. בשליש האחרון של המאה ה 19, כשדגה צייר את רקדניותיו, הצטמצם הבלט לכדי הפוגות קומיות באופרות שהוצגו בארמון לה גרנייה, ברובע התשיעי של פריז.

הריאליזם של דגה בא לידי ביטוי גם בדרך בה הציג את הרקדניות: לא רק כיצורים שמימיים המרחפים על במה, אלא כנשים שעובדות במקצוע תובעני ושוחק. מאחורי הקלעים ובחדרי החזרות הן נראות עייפות, כאובות, ואפילו מדוכדכות. אבל הרקדניות בשנים אלו היו “נשים עובדות” ביותר ממובן אחד. “Les Petit Rats”, כפי שהיו ידועות, הגיעו לרוב משולי החברה. הן הרוויחו פרוטות ממשרת הריקוד, ונאלצו לעיתים קרובות למכור את גופן לגברים מנויי האופרה, כדי להגדיל את הכנסתן ולסייע למשפחותיהן. בחלק מהציורים, כמו כאן למעלה, אפשר לראות את הגברים האלה, אורבים בין הצללים.

מיזוגניה גזענות ואנטישמיות

קלוד מונה, חבר וקולגה, אמר על דגה כי הוא “was not capable of loving a woman”. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שדגה צייר בעיקר נשים, אבל הסטוריונים אכן מעריכים כי דגה היה מיזוגן, שהתייחס לנשים בסלידה מהולה ביראה. עם או בלי קשר, הוא מעולם לא נישא.

People call me the painter of dancing girls. It has never occurred to them that my chief interest in dancers lies in rendering movement and painting pretty clothes.

Edgar Degas

הציטוט הזה יכול להסביר מעט את הדיסוננס. לדגה היתה משיכה עצומה לתנועה ולטקסטיל (מה שעשוי היה – בסיטואציה אחרת – להפוך אותו ליקיר הבלוג): הוא היה אספן בלתי נלאה של ממחטות תחרה ומקלות הליכה למשל. דגה אולי צייר נשים, רוקדות, מתרחצות, ומודדות כובעים, אך מה שעניין אותו היה האופן בו הן זזו, והבדים סביבן.

כבורגני ממעמד מכובד, לא היה לדגה הרבה כבוד לרקדניות שצייר. הוא קרא להן Little monkey girls. יש מי שמשייך את הכינוי הזה לאמונתו בפיזיונומיה, תיאוריה המקשרת בין תווי פנים לתכונות אופי וערכי מוסר, ואשר שימשה בסיס לאידיאולוגיות גזעניות רבות. 

אם כל זה לא מספיק, הרי שפרשת דרייפוס הפכה את דגה גם לאנטישמי מוצהר ונמרץ. בסוף המאה הוא ניתק את קשריו עם כל חבריו היהודים, וסירב לעבוד עם כל מי שהאמין בחפותו של דרייפוס, קלוד מונה ביניהם.

מה עושים עם כל זה?

התמונה המצטיירת כאן מעלה סוגיה שאני מתחבטת בה לעיתים קרובות: כיצד ראוי להתייחס לאומנות של יוצרי עבר בעלי ערכי מוסר והתנהגות בעייתיים? אין לי תשובה חותכת לשאלה הזו, אבל במקרה הזה, אין ספק שקופלנד הצליחה להזדהות עם העבודה הקשה הנדרשת מרקדניות, כפי שהיא מתבטאת ביצירותיו של דגה. באשר ליחסו לנשים ולהשקפותיו הגזעניות, אפשר לקוות כי לא היתה מודעת להם, כשהסכימה “לככב” בציוריו.

מצד שני, לראות את קופלנד – רקדנית בכירה ויפיפיה כהת עור בבגדי קוטור – “בתוך” ציוריו של דגה, הוא ניצחון נוסף שלה, ושל כולנו, על דעות חשוכות, שכבר לא צריכות להיות כאן. 

=

סוף דבר

הסיפור של קופלנד הוא סיפור הצלחה כל – אמריקאי, מסוג הסיפורים שהתרבות האמריקאית אוהבת לאהוב. בעבודה קשה וכנגד כל הסיכויים, היא הפכה מילדה כהת עור, ענייה וחסרת ק ו ל, לכוכבת – על באומנות “לבנה”, שלא מפסיקה לדבר על מה שקרוב לליבה. 

אבל חשוב לזכור כי ניפוץ תקרת הזכוכית נעשה כאן על ידי רקדנית שהיא Biracial: עורה של קופלנד אינו מאד כהה. יחלוף עוד זמן עד שנראה אפרו אמריקנית כהה ממש, כרקדנית מובילה בלהקת מחול קלאסי.

כוכבת או לא, מקופלנד לא נחסכה גם ביקורת. היו שטענו כי המינוי שלה למשרת Principal היה לא יותר מתעלול יחצ”ני של להקה המשוועת לקהלים חדשים. ביו טיוב מועלים סרטונים עם ביצועי ריקוד כושלים שלה, ובאופן כללי מאשימים אותה כי היא טוחנת עד דק את מטבע האפליה בעולם הבלט, לשם צבירת הון אישי. למקטרגיה עונה קופלנד גם בחשבון האינסטגרם שלה (1.8 מליון עוקבים, כן?):

רק כשיהיה שינוי עמוק ואמיתי בחברה בכלל, ובעולם הבלט בפרט, לא נצטרך לדבר עוד, על גזענות ואפליה.

===

If you can see it, you can be it – 

40 Comments

  • Avatar

    רוית רדיאן

    מתענגת לקרוא אותך כל פעם מחדש. הידע שלך והחיבורים הכל כך אינטליגנטיים פשוט מעולים.
    לומדת ממך המון על תחום ונושאים שמניחה שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם כלל.
    תודה

  • Avatar

    ריבי

    מיסטי קופלנד היא לגמרי המוזה של הבלרינה הצעירה שלי! היא גם הדביקה אותי בזה….
    אפרופו דגה-ב2011 היתה תערוכה שלו ברויאל אקדמי. אנחנו היינו שם בטיול בת מצווה של אותה בלרינה צעירה וכמובן שהלכנו לראות את התערוכה. התערוכה התמקדה בעיקר בתנועה כפי שהוא צייר אותה. ליד הרישומים וההכנות שלו היו תאורים מילוליים של התנועות-לא במונחים המקצועיים שלהם, כלומר פלייה, ז’טה וכאלה אלה בממש תאור בנוסח הרקדנית מרימה את הרגל תוך כדי סיבוב… ההסברים לתערוכה היו כמובן באנגלית אבל ההסברים הללו היו בתרפתית אז אני תרגמתי אותם לבלרינה הצעירה. והיא כמו רקדנית ממושמעת ניסתה כל פעם לראות אם אפשר לבצע את התנועה שהוא צייר לפי התאור שלו. ככה יצאה שהילדה רקדה במוזאון….
    מצרפת לך קישור לתערוכה
    https://www.royalacademy.org.uk/exhibition/degas-and-the-ballet

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      אני מדמיינת אתכן.. צחקתי בקול, תודה ריבי. תהליך היצירה של דגה היה מרתק. איורים אינספור כדי להגיע לזוית המדוייקת של איברים בתנועה מצד אחד, וזוויות בלתי שגרתיות למבט מצד שני. מבחינתי הוא צייר כמו שרקדנים רוקדים , בחתירה סזיפית למושלמות. תודה ריבי על הלינק הנפלא.

  • Avatar

    מיכל

    ממש התרגשתי מהפוסט, הרבה בזכות סיפור חייה מעורר ההשראה וגם הרבה בזכות כתיבתך המופלאה והדרך בה את משלבת את האישי שלך, את העובדות וההיסטוריה, עם ההקשרים המעניינים בצורה מרתקת – לומדת המון דרך הבלוג המקסים שלך. תודה לך!

  • Avatar

    Sigal Knafo

    ענת יקרה,
    מרגישה שבעזרתך אני מחכימה עם כל פוסט, על עולם הריקוד שאף פעם לא הייתי חלק ממנו אבל תמיד הסתכלי עליו בעיניים כלות…
    כל כך נגע בי הצורך הזה שלך לרקוד.
    מיסטי עם הכי פחות סיכויים הגיעה למקום הכי נחשב! אהבתי שהיא לא לוקחת את זה כמובן מאליו, אלא עושה הרבה כדי לשנות את המציאות של בעלי הצבע בעולם הנשלט על ידי לבנים. אמריקה הנאורה והמתקדמת מתהדרת ברקדנית שחורה ראשונה כשלמעשה היא חצי חצי.

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה סיגל יקרה. היא עושה עבודת קודש, ואולי בקרוב נוכל לקצור את הפירות..

  • Avatar

    שירי

    את ככ מוכשרת!! ושוב פוסט ככ מרתק ועמניין! איך את שוזרת את הפרטי- העכשיוי-וההיסטורי בחוט אחד נעים ומעניין…אני ככ נהנהת לקרוא ולהשכיל. התוכן והכתיבה מעוררים מחשבות ומעשירים כל כך! את מדהימה3>

  • Avatar

    NIKI DEGANIT ARTMAN

    פשוט תענוג לקרוא אותך ! חברת שלחה לי קישור לבלוג שלך והרגשתי שמצאתי אוצר.
    למדתי באוניברסיטת לונג ביץ במגמת מחול… ממחול קלאסי בשיטת ואגנובה של מאדם מהבולשוי, הגעתי למגמת מחול מודרנית שלא היה לי שום ידע… אמצע שנות ה 80 צוות מורים מפעים, ומגוון של סטודנטיות מופלא, כן גם היו טיפה סטודנטים… הכל היה חדש, מרגש והרגשה שזכיתי… כן, החזרה לארץ והפרידה מכל החוויה והבועה המבורכת הזו, לא היתה פשוטה בכלל… הגעגועים עד היום…
    תמשיכי לכתוב ולרתק. אני מתענגת ולגמרי מוצאת את עצמי בכל מיני ומיני זכרונות שאת מעלה… תודה ! היום דרך אגב, מרשה לאמנית שבי לצאת לאור ואני מצלמת רקדנים מקצועיים עבורם ועבור תערוכות.

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה רבה ניקי וברוכה הבאה! ריגשת אותי ממש. מרתק בעיני איך כל כך הרבה רקדנים הופכים לצלמי מחול לאחר פרישתם.

  • Avatar

    אלונה

    מצמרר ומרגש, היא כל כך יפה ומעוררת השראה. תודה ענת- על ניתוח מרתק ומעורר השראה!

  • Avatar

    יונית

    מרתק מאוד מאוד. לא ידעתי על דגה. המיתוג האישי שלה מדויק ועשוי מצוין. סיפור מעורר השראה

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה רבה יונית. לא בטוחה שזה מיתוג, אלא מימוש חזון אמיתי. אבל היי, אולי אני נאיבית :))

  • Avatar

    Rachel

    סיפור יפה, מעניין ומעורר השראה…
    לגבי דגה, צייר הרקדניות, מדינת ישראל למשל מתמודדת שנים עם דילמת ואגנר (מלחין גרמני שהיה אנטישמי מובהק ותומך נלהב של הרייך השלישי..). במשך שנים הוחרמו יצירותיו בישראל, ועדיין, בכל פעם שמנסים לקיים על כך דיון, האמוציות גואות והוא עדיין לא מושמע ומנוגן במוסדות ציבוריים. האם משהו יכול להיות יפה אם עומד מאחוריו ריקבון? תלוי ביכולת להתנתק מכך כנראה. אבל אין ספק שקופלנד היא רקדנית ואישיות מרהיבה!

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה רבה רחל, קופלנד באמת נהדרת. זו שאלה טובה, באילו תנאים משהו נחשב יפה..

  • Avatar

    זהבה גרציאני

    ענת, פוסט מרתק. בכל פוסט שלך אני נחשפת לצדדים כל כך אחרים של הבלט ובמיוחד זה הקלסי. מעורר בי המון מחשבות. כל כך אהבתי לראות את ריקוד ה-corps הכל כך וירטואוזי באחידותו . אולי אפילו יותר מריקוד הסולן. ואז המחיר שהוא כל כך כבד . סוגיה מורכבת…

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה רבה זהבה, ואת צודקת, יש משהו מהפנט באחידות של ה’קור’. אולי זה עניין של חינוך והרגל, ועין של צופים חדשים תוכל להעריך את אחידות התלבושת והתנועה, ולא תתעכב על ההבדלים בצבעי העור. כולי תיקווה.

  • Avatar

    גלית ויינברג

    סיפור הצלחה של מישהי שהיא Hard Worker תמיד מרגש אותי. בכל תחום. (יש לי אחת כזו בבית). אוהבת את הכתיבה שלך ואת החיבורים שאת יוצרת. תודה יקירה.

  • Avatar

    רינה

    ענת,
    זהו סיפור הצלחה מרתק ומעורר השראה לנערות מכל רובד חברתי ומראה כי מי שמוכשר ויש לו כל רצון עז יכול להתגבר על מכשולים שמערימה החברה ולהצליח בגדול.
    כתיבה יפה ומרתקת.

  • Avatar

    מיה

    טוב, אני אהיה הלא פוליטיקלי קורקט. הפרויקט של הצילומים שלה כציורים של דגה פשוט יפיפה!
    וכמנהלת שיווק בעבר, אם הלהקה לא היתה משתמשת בה לצורכי יחסי ציבור ושיווק שלהם זה היה פיספוס אדיר ולכן המהלך נראה לי לגיטימי לגמרי. ובאותה מידה, הוא לא גורע מכמה שהיא רקדנית טובה או מפריצת הדרך שלה כפרימה בלרינה שחורה.

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      כולם מרוויחים מהציבוריות של קופלנד, וזה בסדר גמור. כל עוד האומנות עצמה מתפתחת, נראה לי שאפשר להתמודד גם עם הצילומים שלה “בתוך” ציוריו של דגה :))

    • Avatar

      עדי ליאור זומר

      כל כך מרגש. הבנייה של זהות לאט לאט, מפסקה לפסקה, בצורה כ”כ נכונה ומשכנעת. פוסט של העצמה במלוא מובן המילה. לקרוא שוב ושוב, וללמד אותו בכיתות של נוער. מעורר לפעולה. מוביל למסקנה שחלומות יכולים להתגשם, ולכל אחד מאיתנו יש דיוטי שעליו לשאת על כתפיו, ובאחריותו למלא. אהבתי כל מילה. כתיבה נפלאה ומדוייקת, מרגיש שחשבת על המבנה לעומק, והרצף מוביל לחווית העצמה אצל הקורא. נהניתי מכל רגע של קריאה, תודה יקרה!!

      • Anat Berger Sapir

        Anat Berger Sapir

        תודה רבה לך עדי, זה (כמעט) כל מה שכותב יכול לבקש לעצמו. קופלנד הפציעה בנקודת זמן בה העולם היה מוכן להקשיב, וזה בהחלט תפקיד מלא אחריות.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *