• לואי פולר | ריקוד של אור וצבע על בד

    בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.

    =

  • הגוף | מי שמביט בי מאחור, מה הוא רואה?

    קצת אחרי שהבכור נולד, נטשתי את המשרד, ורכשתי הכשרה כמאמנת פילאטיס. כדי לקבל מבט שלם על הגוף, וכדי לדעת עוד על מה נדרש כדי לשקם אותו, למדתי גם ספורטתרפיה. בשנים הראשונות כמטפלת, הסתבר לי בהדרגה, כי כמעט כולנו סובלים מכאבי גב בשלב כזה או אחר של חיינו, וכי גם בעיות שצצות בחלקי גוף אחרים, מקורן נעוץ במקרים רבים – בגב. מילדה המעריצה את גבן השרירי והאצילי של רקדניות, זו שמחכה שהן תסתובבנה על הבמה, כדי שאוכל לראות את שרירי גוון וזרועותיהן בפעולה, הפכתי למי שכל עיסוקה סובב סביב חיפוש דרכים לייעול עבודת הפלא הביו – מכאני הזה, הקרוי גב. לכן, כשגיליתי שבפריז מתקיימת תערוכת Back Side/ Dos a la mode, המציגה את אבולוציית האופנה בצידו האחורי של הבגד, לא נותרה לי ברירה אלא להזמין כרטיסים.

    =

  • Birthday Celebrations: Part 1

    החודש חגגתי יום הולדת חצי עגול, בדרך לעוד החלפת קידומת. זה גיל שבו כבר מבינים לאן נושבת הרוח, הזמן חולף וזה ניכר. למרבה הפליאה, אני לא מאד מתרגשת מהעניין.

    בשנה שעברה נפל המאורע על חגיגות ה 70 לבית האופנה Christian Dior, ששיאן היה בתערוכה מפוארת שהתקיימה בפריז. אז נסעתי.

    בקור מקפיא ובסדר מופתי, התלפפו מאות אנשים בתור אינסופי סביב בניני המוזיאון. היו שם אימהות ונערות שהגיעו מלונדון, חברות שהגיעו יחד מאמריקה, וכמה צרפתיות מבוגרות שבהיתי בהן בלי בושה. נכנסנו. בפנים היה צפוף, חשוך, ומחניק, אבל י פ ה כל כך. לכל אלו שתוהים האם אופנה עילית היא אומנות, אומר כך: אם אתה מתרגש ממנה עד דמעות, כנראה שהתשובה חיובית.