• לואי פולר | ריקוד של אור וצבע על בד

    בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.

    =

  • הגוף | טליה פז רוקדת מחשבות על גיל

    ההבנה שאני רוצה להיות רקדנית הגיעה בגיל צעיר מאד. בתחילה היתה הסביבה משועשעת מהנחרצות שלי, ושלחה אותי להתנסות בחוגים נוספים (למגינת ליבם של המורים לחלילית ולקרמיקה). כשגדלתי, הדיון הפך רציני יותר, ועמדת ההורים הפכה ברורה יותר,  כשהטיעון העיקרי שלהם היה: ריקוד זו קריירה קצרת מועד. בגיל שלושים תיאלצי לפרוש, ומה אז?

    בשנים שחלפו, רקדתי בלי הפסקה, אבל רקדנית מקצועית לא יצאה ממני. רבות תהיתי אם היתה זו החלטה חכמה, או שמא הגרסה האחרת ב “דלתות המסתובבות” של חיי, היתה מוצלחת יותר. גם בגלל זה שמחתי על ההזדמנות לשוחח עם הרקדנית טליה פז, 51, לקראת עליית מופע הסולו שלה AM I. אולי המפגש איתה, חשבתי, ישפוך אור על איך היו נראים חיי היום, כרקדנית בת 45.

  • הגוף | מי שמביט בי מאחור, מה הוא רואה?

    קצת אחרי שהבכור נולד, נטשתי את המשרד, ורכשתי הכשרה כמאמנת פילאטיס. כדי לקבל מבט שלם על הגוף, וכדי לדעת עוד על מה נדרש כדי לשקם אותו, למדתי גם ספורטתרפיה. בשנים הראשונות כמטפלת, הסתבר לי בהדרגה, כי כמעט כולנו סובלים מכאבי גב בשלב כזה או אחר של חיינו, וכי גם בעיות שצצות בחלקי גוף אחרים, מקורן נעוץ במקרים רבים – בגב. מילדה המעריצה את גבן השרירי והאצילי של רקדניות, זו שמחכה שהן תסתובבנה על הבמה, כדי שאוכל לראות את שרירי גוון וזרועותיהן בפעולה, הפכתי למי שכל עיסוקה סובב סביב חיפוש דרכים לייעול עבודת הפלא הביו – מכאני הזה, הקרוי גב. לכן, כשגיליתי שבפריז מתקיימת תערוכת Back Side/ Dos a la mode, המציגה את אבולוציית האופנה בצידו האחורי של הבגד, לא נותרה לי ברירה אלא להזמין כרטיסים.

    =

  • קוטור וכוריאוגרפיה 3 | הברבור השחור

    עבור מי שלומד אותו, בלט קלאסי הוא כמעט מדע מדויק. לרוב ישנה דרך אחת נכונה לביצוע תנועה, ובין השחור ללבן יש מקום מועט לגוני אפור. בצעירותי, החלוקה הזו קיבלה משמעות אחרי שקראתי את הספר “אגם הברבורים”.

    העלילה, המבוססת על סיפורי עם מרחבי אירופה, מספרת את קורות הנסיכה אודט. קללה שהוטלה עליה ע”י המכשף וון רוטברט, מאלצת אותה לחיות ביום כמלכת ברבורי האגם הלבנים, ובלילה כבת אדם יפיפייה. הקללה תוסר רק כאשר תזכה להצהרה של אהבת אמת. הנסיך זיגפילד מתאהב בה, אך דודו, שהוא למעשה וון רוטברט, מציג בפניו את בתו, אודיל, מחופשת לאודט. לאחר חיזור מחושב מצידה, הוא מתוודה על אהבתו. אודט (האמיתית) סולחת על טעותו, ובסופו של דבר הם מתאחדים, אם כי במותם. הכישוף שנשבר מביא גם את וון רוטברט ואודיל אל סופם.

    ההפקה הראשונה של אגם הברבורים עולה ב 1877 בתיאטרון הבולשוי, אך ההפקה של מריוס פטיפה ולב איבנוב עבור הבלט האימפריאלי בסנט פטרסבורג מ 1895, היא זו ששורדת את מבחן הזמן. דמותו של רוטברט הולבשה תמיד בגוני שחור, אך באף אחת מן ההפקות הללו, או מהרבות שבאו אחריהן, לא הוצגה אודיל כברבור. היא גם מעולם לא לבשה שחורים, למעט הפקה אחת מ 1901 בה הולבשה בשמלת ערב שחורה.

    =