• בצבע עור | אופנה מייקאפ ונעלי פוינט

    ”קחי את השחורה, אמא”

    “אבל הג’ינג’ית הרבה יותר דומה לה, לא?”

    הסתכלתי על בובת הכרוב עם השיער הכתום והזרועות הבהירות.

    הסתכלתי על בובת הכרוב עם הקוקיות והעור הכהה, הזוהר.

    “למה היא צריכה להיות דומה לה? יש כל כך הרבה בובות לבנות בבית”

    אמא נראתה מבולבלת. גם כך הנהיגה ברחובות מונטריי הלא מוכרים הלחיצה אותה מאד. פתאום המשימה שלשמה התכנסנו שתינו, קניית מתנת יום הולדת לאחותי הקטנה והג’ינג’ית – היא על תקן הנהגת, אני על תקן קוראת השלטים והנווטת – נראתה מייגעת.

    “תחליטי את אמא. שתיהן חמודות. אני הולכת לחפש מחברות”

    בדרך למחלקת כלי הכתיבה חשבתי לעצמי שהבובה השחורה הרבה יותר יפה. היא מזכירה לי את מיס גרנט, מ”Fame”. אף אחת לא מחלקת הוראות כמוה, ואף אחת לא רוקדת טוב כמוה. בעצם אולי לירוי, אבל הוא בן.

    לקופה אמא מגיעה עם בובת הכרוב אדומת השיער. 

    “בפעם הבאה נקנה את השחורה” היא מבטיחה.

    ===

  • החומרים מהם עשויות אגדות

    “Get up Anna”

    “It’s Anat, Madame”

    “Never mind. Just get up”

    “Yes Madame Ivanovsky”

    “!Now do it again! And don’t look to floor. That’s reason you fall”

    השיעורים הראשונים על פוינט אצל מדאם איבנובסקי במונטריי, היו קשים. מצד אחד התקדמתי צעד חשוב בדרך להגשמת החלום להיות בלרינה. מצד שני, הדרך לשם התגלתה כרצופה בנפילות כואבות ובלתי חינניות אל הרצפה. ולא רק הנפילות כאבו. האצבעות, הקרסוליים, האגו ושרירי הרגליים, כולם קרסו מן המאמץ החדש.
    מי עזרה לי להתמודד עם הכאב? לא אחרת מ‘בת הים הקטנה’. זו שאת סיפורה שמעתי עוד בכרמיאל, בוקע מן הפטיפון הישן בסלון. זו שבשם האהבה, והסקרנות אל העולם שמעל, מוותרת על זנב הדג, ומקבלת זוג רגליים אנושיות. שכאב חד מפלח את גופה כשהיא רוקדת עם נסיך, משל היו רגליה שני סכינים. בת הים התגברה על הכאב, והגשימה את חלומה. וגם אני בסוף הצלחתי. (מדאם איבנובסקי לעומת זאת, מעולם לא הצליחה לומר Anat).

    ===

  • מארי טאליוני | אשליות רומנטיקה ונעלי פוינט

    “השיעור נגמר לפני עשרים דקות, כמה זמן לקח לך לצאת”?

    “התעכבתי קצת אמא, לא נורא”

    “נורא ועוד איך. האחיות שלך לבד בבית וצריך להכין ארוחת ערב”

    אין תגובה.

    חלק עצום מלימוד מחול עוסק בצפייה. את צופה במורה, בבבואתך הנשקפת מן המראה, בחברותייך לקבוצה, ומנסה לעבד את המכלול לכדי רצף תנועה הגיוני. אבל את צופה גם במי שמגיע אחרייך לשיעור, קרי הבנות הגדולות והמתקדמות, אלה שכבר רוקדות על פוינט. כמעט חצי שנה התעכבתי במונטריי אחרי השיעורים, בוהה ביראה מהולה בערגה בפיסות הסטן הוורדרד של נעלי הפוינט, מבצבצות מתיקי הבנות המתקדמות. אמא שלי כבר כמעט הרימה ידיים, אבל אז מדאם איבנובסקי שמה בעצמה סוף לענין, ואמרה באנגלית השבורה והנמרצת שלה:
    “You ready. Let’s get you on pointe”

    =

  • שני זיכרונות וכובע טמבל אחד

    הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים לטקסטיל ולמוסיקה. למה אני זוכרת הדפס של שמיכת פיקה שהייתה לי בגיל שלוש, או למה דווקא הסוודר שלבשתי למסיבת חנוכה בגן טבוע לי בתודעה – אני לא יודעת. אבל לקשר בין מוסיקה וזיכרון יש הסברים מדעיים מרתקים. בקליטה, בעיבוד, ובפירוש גירויים מוסיקליים, מעורבים אזורים רבים במוחנו, כולל אלה האחראים על רגשות. באופן דומה, גם הזיכרונות שלנו מאוחסנים על פני מרכזים שונים במוח, ולעיתים, השבילים הנוירולוגיים הללו חוצים אלה את אלה. זה אולי מסביר למה שירים מסוימים נושאים עבורנו מטען רגשי עצום, ומעלים בנו זיכרונות ספציפיים מאד. שני שירים עם משמעות לאומית, הפכו אצלי לזיכרון אישי, בחסות רגשות של ילדה בת שש.