• קוטור וכוריאוגרפיה 1 / שורשים ושיתופי פעולה

    כילדה, האמנתי שהרוסים המציאו את הבלט הקלאסי (השאיפה היתה לרקוד כמו פרימה בלרינה מלהקת הבולשוי), ושהבגדים היפים בעולם מגיעים מצרפת או מאיטליה. ובכן, לא, ולא בהכרח.

    כמו כל דבר אסתטי, גם הבלט הגיע מצרפת ומאיטליה. ראשיתו במאה ה 16, עת בני האצילים השתתפו וצפו במופעים שכללו מוסיקה, שירה, דקלום ותנועה. המופעים נערכו בחצרות המלוכה ובחתונות אריסטוקרטיות, ומכאן השם: Ballet de Cour. כשהמלך לואי השני נישא ל Catherine de Medici בת פירנצה ב 1533, התמזגו שתי התרבויות. קתרין דגלה בהעלאת מינון המחול במופעים, וב 1581 התקיים בצרפת מופע הבלט הראשון, Ballet Comique de la Reine. אגב, בזמן המקביל באיטליה עודדו את מינון השירה במופעי ה de cour, וכך נולדה האופרה.

    בינתיים, רוסיה הצארית היתה סגורה להשפעות המערב. עלייתו של פטר הגדול  ב 1682 פתחה את השערים, ובלט הופיע בה רק ב 1689. ברוסיה כמו ברוסיה, הבלט נתפס לא רק כאמצעי בידור בארמונות החדשים והמפוארים שבנה פטר בסנט פטרסבורג, אלא ככלי ליצירת ה’רוסי החדש’, להבדיל מה’רוסי הישן’ של מוסקבה הצארית.

    בתחילת המאה ה 20 כבר היה ל Sergei Diaghilev, אינטלקטואל רוסי ומיוחס, ניסיון רב כאוצר תערוכות אומנות, וכבמאי ומפיק מופעי תיאטרון ומחול. ב 1908 הציג בפאריז אופרה רוסית, וקיבל הזמנה לחזור שוב עם הפקת בלט. כך, ב 1909, נולדת אגדת Ballet Russes.

  • יש זהב כחול בחיפה

    Read this post in English

    אומנם גדלתי בכרמיאל, אבל נולדתי בחיפה. בבנין קטן ברחוב אלנבי, לאמא אחות צעירה בבית החולים רמב”ם, ולאבא סטודנט בטכניון, מתאושש מפציעתו במלחמה. בשנתיים בהן גרתי בעיר הספקתי לצעוד בה לאורכה ולרוחבה, חרף מחאת השכנים על “התעללות בילדה”. לאסוף צדפים בחוף בת – גלים, לשיר עם הציפורים בגן החיות, ולרוץ במורד עשרות מדרגות כדי לבקר פעמיים ברמב”ם עם כתפיים פרוקות (לגמישות יש גם חסרונות).

    ===

  • יום האישה: בין אבסטרקט לריאליזם

    Read this post in English 

    בשנות ילדותי היה עולמי צר כרוחב רצפת העץ בסטודיו בו רקדתי. מחוץ לשעות האימונים שמעתי את היצירות הקלאסיות, קראתי את הספרים עליהם מבוססים חלק מסיפורי הבלט, וצפיתי בכל הופעה מתועדת שהצלחתי למצוא. איש לא נתן אז את דעתו על משמעות מקומה של הדמות הנשית בסיפורים הללו. ואני? אני רק רציתי לרקוד.

    כתלמידת בלט קלאסי, ידעתי שיבוא היום, ולרקדנים ולמורים מהמין הגברי יהיה חלק חשוב בהכשרה שלי. למזלי (או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה), יצא שעד גיל מתקדם יחסית רקדתי לצד רקדניות, ותחת שרביטן של מורות למחול בלבד. למעשה, רק לקראת שנות התיכון חלחלה בי ההכרה שמגדר זה issue, הן בסטודיו והן בעולם שבחוץ. תחלופנה עוד כמה שנים עד שארכוש את המילים והכלים, כדי להתמודד עם התגלית הזו.

    ===

  • On Golden Pond

     

    בסוף החורף הודיעו בבית הספר Monte Vista שבמונטריי, על קיומו של בוקר כשרונות צעירים, ואני החלטתי להשתתף. החיפוש אחר מוזיקה שתלווה אותי נמשך ימים רבים. היו גם הרבה לילות מהם התעוררתי בבעתה, מחלומות בהם אני רוקדת לצלילי ‘ירושלים של זהב’. (המלצת המבוגרים. המקורבים.) בסאנדיי סגרירי אחד צפו בסלון בסרט ‘האגם המוזהב’.  למרות שאת הנעימה שמעתי רק בחצי אוזן מחדרי, הגוף ידע ש we have a winner.

    אחרי חזרות אינסופיות, הגיע היום המיוחל. המוסיקה מופעלת, הריקוד מתחיל. בסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי: אני לא מתעלפת, וגם הידיים כבר לא רועדות. אבל אז נשמעים הטבלנים, עופות מים המככבים בסרט, והמפיקים צליל ייחודי משהו. (או במילים אחרות “Come here, Norman. Hurry up. The loons! The loons! They’re welcoming us back.”) 

    הילדים בקהל פורצים בצחוק. המורים מנסים להסות אותם. מסתבר שכשמקליטים בטייפ מוזיקה מהטלויזיה, הטבלנים משתלטים על הסאונד.

    ===