מארי טאליוני | אשליות רומנטיקה ונעלי פוינט

“השיעור נגמר לפני עשרים דקות, כמה זמן לקח לך לצאת”?

“התעכבתי קצת אמא, לא נורא”

“נורא ועוד איך. האחיות שלך לבד בבית וצריך להכין ארוחת ערב”

אין תגובה.

חלק עצום מלימוד מחול עוסק בצפייה. את צופה במורה, בבבואתך הנשקפת מן המראה, בחברותייך לקבוצה, ומנסה לעבד את המכלול לכדי רצף תנועה הגיוני. אבל את צופה גם במי שמגיע אחרייך לשיעור, קרי הבנות הגדולות והמתקדמות, אלה שכבר רוקדות על פוינט. כמעט חצי שנה התעכבתי במונטריי אחרי השיעורים, בוהה ביראה מהולה בערגה בפיסות הסטן הוורדרד של נעלי הפוינט, מבצבצות מתיקי הבנות המתקדמות. אמא שלי כבר כמעט הרימה ידיים, אבל אז מדאם איבנובסקי שמה בעצמה סוף לענין, ואמרה באנגלית השבורה והנמרצת שלה:
“You ready. Let’s get you on pointe”

=

אשליות

הכמיהה שלי להתחיל לרקוד על פוינט, לא היתה יוצאת דופן. הרי מה מבקשת לעצמה כל תלמידת בלט? לרקוד בטוטו לבן ובנעלי פוינט ורדרדות. 

Marie Taglioni נחשבת לבלרינה הראשונה להופיע בטוטו ובנעלי פוינט, ולכן אחראית במידה רבה לעובדה שמהם עשויים חלומותיה של כל תלמידת בלט. אישיותה, ונסיבות חייה ההיסטוריות, הפכו אותה לבלרינה הידועה בדורה, ולמי שבצלמה נוצר ארכיטיפ הבלרינה המודרנית: אוורירית, אצילית, קלילה וטהורה.

מארי נולדה ב 1804 לשושלת רקדנים מפוארת. בגיל צעיר היא עוברת עם משפחתה משוודיה לפריז, ושם נשלחת ללמוד בלט, למרות מבנה גופה הלא אידיאלי. בפריז היא זוכה לקיטונות של בוז ממורים ומעמיתים. איש לא מאמין כי מבעלת גו כפוף וכתפיים שמוטות, תצמח אי פעם רקדנית. אביה, Filippo Tglioni, מנהל באותה תקופה את האופרה של וינה, ומחליט כי שם תתקיים הופעת הבכורה של בתו. כשמארי מגיעה, מתברר כי הכשרתה לא היתה טובה מספיק. שניהם מחליטים לנצל את ששת החודשים שנותרו עד ליום הבכורה, ולפסל מחדש את גופה של מארי. במשך שעות ומדי יום, היא עובדת בפרך, כדי להסתיר את מגרעותיה הגופניות, ולהציג אשליה של גוף אחר.

כפועל יוצא, היא משנה את פני השפה הריקודית של הבלט. את זרועותיה, שהיו ארוכות באופן לא פרופורציונלי לגופה למשל, היא מעגלת ומצליבה מול חזה, כשכפות ידיה פונות כלפי מעלה. תנוחה שתהפוך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הבלט הרומנטי. שלמות היתה חשובה לה מאד. מודעת היטב ל”פגמיה”, היא לא חדלה להתאמן עד שמצאה תנועות ופוזיציות, שעמדו בסטנדרטים האסתטיים שלה, והפכו לחלק אינטגרלי מטכניקת הבלט. כמו במקרה של נעלי הפוינט.

=

מכונה מעופפת

טאליוני לא היתה הראשונה לרחף מעל במה. כבר ב 1796 נישאו רקדניות באויר  על ידי מערכת כבלים מכאנית שנקראה, The Flying Machine. לא תמיד אפשרו נתוני הבמה שימוש במכונה, ולכן ניסו רקדניות לחקות את האפקט הויזואלי שלה. מצוידות בנעלי בלט רגילות (נעלי הפוינט הקשיחות הגיעו רק בתחילת המאה העשרים), עלו על קצות האצבעות, תוך שהן מזיעות ומתנשפות מגודל המאמץ.

טאליוני לא אהבה את העובדה שהמאמץ הפיזי ניכר בפניהן ובגופן. זה נראה לה גס וחסר חן. לכן היא הקדישה אימונים כואבים ומתישים, לחיזוק השרירים ולריכוך העצבים ברגליה ובגבה. היא פיתחה עמידות פיזית יוצאת דופן, שהיתה אופיינית עד אז רק לרקדנים ממין זכר. רק כך הצליחה לעלות על פוינט בתנועה שתספק אשלייה של אווריריות בלתי מתאמצת.  בכוח פיזי גברי, ובכוח רצון עשוי פלדה, היא רקדה על פוינט באצילות נשית קלה כנוצה. 

 את כל זה היא עושה בנעלי בלט שנראו אז כנעלי ערב אופנתיות: מעין צינורות עור עטופות סטן לבן, עם סרטים תואמים שהידקו את הנעל אל הקרסול. טאליוני רק הוסיפה להן תיפורים שנועדו לספק עמידות. מכיון שהנעליים לא היו מותאמות אנטומית, הן לא “אספו” את כף הרגל, והקשו על ההתרוממות. לכן דחסה טאליוני את כפות רגליה לנעליים קטנות ממידתה. כך, עם בהונות מעוכות, היא כבשה ב 1832 את דמיונם של צופיה.

=

La Sylphide

La Sylphide נוצרה על ידי אביה של טאליוני, ונתפרה למידותיה האומנותיות. המעשייה, המבוססת על יצירה ספרותית, מספרת על ג’יימס, איש כפר סקוטי המאורס לאשה מהוגנת בשם אפי. בבוקר יום חתונתם, הוא פוגש ומתאהב בסילפידה – פיית יער מעופפת וחמקמקה, המחזרת אחריו. הסילפידה תמות אם ג’יימס לא יחזיר לה אהבה, אך תמות גם אם יאחזו בה, או יגבילו את תנועתה. ג’יימס, שאינו מודע למילכוד, מנסה בעצת מכשפה ללכוד את הסילפידה בעזרת צעיף, כדי לחבקה. כשהוא מצליח לעת ערב, כנפיה נושרות, וחברותיה נושאות את גופה אל עבר העננים. ג’יימס, הצופה מרחוק באפי נישאת לחברו הטוב תחתיו, מאבד את הכרתו.

טאליוני מגלמת את הסילפידה כמובן, ונדמה שאין דבר מתאים יותר מטכניקת הפוינט, כדי לשקף את היותה ספק אנושית ספק מלאך, מרחפת בין קרקע לשמיים. כדי שהקהל יוכל לחזות בפלא הפוינט החדש עליו עמלה רבות כל כך, מקצרת טאליוני את חצאיתה עד מתחת לקו הברך. כך, בערב אחד, היא יוצרת שני תקדימים. הריקוד על פוינט הופך לראשונה מטריק גופני לאלמנט אסתטי מעודן, ומהותי לעלילת הבלט.  אורך החצאית כבר אינו זהה למקובל בעולם האופנה כפי שהיה נהוג עד אז. (עוד על הטוטו הרומנטי אפשר לקרוא בפוסט הזה) .

אבל טאליוני הופכת לסנסציה לא רק בגלל הטוטו ונעלי הפוינט. La Syphide מועלית בפריז בנקודת זמן גועשת מבחינה פוליטית ותרבותית, שמקילה על הצופים להזדהות עם תכניה.

=

רומנטיקה ומהפיכה

בסוף המאה ה 18 שוטף את אירופה – ומשם את העולם כולו – גל חדש של חשיבה אינטלקטואלית ואומנותית. השלכות המודרניזציה ותקופת ההארה, על חיי האינדבידואל, מעמידים במוקד הרומנטיציזם את הפרט ורגשותיו. ציירים, סופרים, ואנשי הגות שואבים השראה מיופיו של הטבע, הדר ימי הביניים, מהפלאי ומהעל טבעי. החזון הרומנטי מבטא מצד אחד כמיהה לחיים פשוטים יותר, ומצד שני רצון באסקפיזם. הפוליטיקה הצרפתית עוברת גם היא טלטלה, וב 1830 מתרחשת עוד מהפכה, והשלטון שוב מתחלף. מאוכזבת מהסדר החברתי, גולשת הרומנטיקה הצרפתית לפסימיות ולדכדוך.

את האידיאלים הרוחניים, המלנכוליה, את התשוקה הארוטית המודחקת הופכת לפנטזיה אסקפיסטית, ומעל לכל, את פיית היער העל טבעית, שהחופש שלה, הוא תנאי להישרדותה – את כל זה פוגש הקהל הצרפתי בעלילה של La Sylphide, ומזדהה עמוקות.
מבקרי התיאטרון הגברים, כינו את טאליוני “הבתולה הלבנה” או “מלאך שמיימי” שיגאל את צרפת מעידן מודרני איום ונורא. לנשים, היו עוד סיבות לאהוב אותה.

=

To you, a light shadow,
That fleeting wing
Through the world fly,
And with a whistling murmur
The shady greenery
Softly shake,

I offer these violets,
These lilies and these flowers,
And these roses here,
These pink vermeillettes.
All freshly closed
And these carnations too.

Odes et Ballades, In Trilby, the pixie of Argail/ Victor Hugo

=

רקדנית של נשים

המהפכה של 1830 הביאה אתה נורמות מוסר חדשות – ישנות. גברים מקיימים אורח חיים ציבורי של פוליטיקה ופרנסה, ונשים מהוגנות אמורות להישאר במרחב הפרטי, אמונות על החיים הרגשיים והרוחניים של בני הבית. למרבה המזל לא כולן צייתו ל”חוקים”. ה “New Woman” הגיעו בקבוצות לתיאטרון, למרות שעד אז ביקרו בהם בעיקר גברים, וחלקן אף לקח חלק בפעילות פוליטית סוציאל – פמיניסטית.

טאליוני התלבשה והתנהגה, על ומחוץ לבמה, בפשטות שלא הזכירה במאום התנהגות של רקדניות מעידן האריסטוקרטיה: היא לא פלרטטה, ואת התכשיטים הראוותניים השאירה בבית. למעשה היא הקדישה מאמץ מודע, כדי להיראות בדיוק כמו הקהל הנשי – בורגני שבא לצפות בה. דמותה האופנתית התפרסמה לעיתים תכופות בעיתונות, שאף דווחה על היותה אם מסורה, המקדישה מזמנה גם לרקמה ולציור. אבל נשים אהבו את טאליוני לא רק בשל מהוגנותה. להיפך.

הן ראו את La Sylphide דרך פריזמת חוסר שביעות רצונן ממצבן שלהן: נשים כנועות הנאלצות להסתפק בחיים נטולי עניין (כשל אפי), כאשר מתחת לפני השטח מסתתר רצון עז בריגוש ובתשוקה (כשל הסילפידה). La Sylphide נתנה תוקף או “מילים” לתחושות שהקהל הנשי של טאליוני לא הצליח לבטא. הן לא ידעו שבתוכן ישנה סילפידה, עד שראו אותה רוקדת על הבמה.
האידיאליה של היצירה הזו היתה שבירה, וספוגה מלנכוליה רומנטית, ולכן נשארו הצופות עם תחושת כמיהה, ומחשבות על “לו רק”. לו רק היה ניתן להשיג את הבלתי ניתן להשגה. טאליוני עצמה לעומת זאת, הצליחה להגשים מבחינתן את אידיאל ה”גם וגם”: גם חיים ציבוריים ועצמאיים בהם יכלה לבטא תשוקה, וגם חיים פרטיים אציליים ומהוגנים. 

=

אופנה ומחול (שוב) נפגשים

ההזדהות האינטימית והמטאפורית של נשים רבות כל כך עם טאליוני, הפכה אותה לבלרינה הידועה בדורה. היא הופיעה ברחבי אירופה, משאירה אחריה שובל של ליתוגרפיות רומנטיות, ומוצרים שנשאו את שמה. באנגליה למשל, קו המרכבה מלונדון לוינדזור נקרא על שמה, וויקטוריה הצעירה – לימים המלכה – נהגה לאייר את דמותה לאחר כל הופעה. אם ילדות רצו לשחק בבובות שנוצרו בדמותה, הרי שאמותיהן החלו להתלבש בהשראת הבלט שהפך אותה למפורסמת. הטוטו הבהיר, עשוי שכבות בד דמוי טול שלבשה טאליוני, דרבן את בתי האופנה לייצר בדים קלילים ושקופים למחצה, שקיבלו שמות כמו “gauze sylphide” או “satin sylphide”. הצעיף מעלילת La Sylphide הופך לצעיף בשם Taglioni Shawl עליו היא מקבלת תמלוגים. היא מקדמת מוצרים כמו מחוך מכאני ללא ברזלים, וב 1839 אף פורשת את חסותה על מגזין אופנה חדש, שנקרא La Sylphide: Journal de modes כמובן.

=

Marie – T

על המשך קורות נעלי הפוינט מאז ימיה של טאליוני, אכתוב בפוסט הבא, אבל את הפלא הטכנולוגי הזה אני מציגה כאן, משום שהוא נקרא Marie – T. הסטודנט לעיצוב Jae-Hyun An ממכון פראט, עיצב פרוטזה לרקדניות קטועות רגל. אבל בעוד רקדניות רגילות יורדות מדי פעם מפוינט, משום העומס שתנוחה זו מפעילה על הקרסול, הפרוטזה מאפשרת תנועה רק בתנוחת פוינט. בימים אלה מחפש Jae-Hyun רקדנית מתאימה, שתוכל לבדוק עד לאן תיקח אותה נעל הפוינט החדשה. אחרי הכל, גם מארי טאליוני כבשה את העולם עם גוף שאינו מושלם.

===

This bitter earth
Well, what a fruit it bears
What good is love
That no one shares

And if my life is like the dust
Ooh, that hides the glow of a rose
What good am I
Heaven only knows

This Bitter Earth/ Clyde Otis

העולם אולי נראה מר בימים אלה, אבל אני רומנטיקנית חסרת תקנה. לחיי התיקוה –

44 Comments

  • Avatar

    אידה רק

    מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט , מעניין ומרתק. מחכה בהתרגשות לפוסט הבא. תודה

  • Avatar

    SHIRI ARAD

    וואו! מרתק ככ והכתיבה כלכך זורמת עם החיבור שלך הפרטי והטקסט המידעי של ההיסטוריה…הקליפ לסיום בכלל ניתק אותי ולקח אותי לדימיונות ולעולמות אחרים. מחכה בכמיהה לפוסט הבא…נשיקות, ש.

  • Avatar

    שרה רדולסקו

    תודה לך ענת על כל הדמויות הנשיות המוכשרות והכריזמטיות שאת חייהן את חוקרת באהבה והערכה כה גדולה ושלהן את מקדישה מקום יקר בליבך ומאפשרת להן בדרך זו ״להמשיך לחיות״ על ידי העברת המידע עליהן בפוסטים שלך שאותם את כותבת בהשראה ובאהבה שהופכת את קריאתם לעונג רב עוצמה וציפייה לעוד…..
    ועוד…..
    חן חן לך

  • Avatar

    סופי ביסק

    לקרוא אותך תמיד מעלה חיוך ואופטימיות.
    את מפתיעה בידע ובאומנות המילה.
    דרכך אני לומדת על עולם קסום ונסתר, של יופי שהתקיים בזמן ומקום רחוקים.
    לדעתי בך מתקיימת הפיה סולפידה.
    תודה על הפוסט הנפלא.
    מצפה להבא.

  • Avatar

    Irit Nitzan

    ענת יקרה,
    איזה כיף שמדי פעם את מוציאה אותי מהשגרה ולוקחת אותי לרחף איתך!
    באופן אישי נעלי פוינט תמיד נראו לי כמו סד עינויים ממש מכאיב, אבל כשהן על הרגליים של אחרים (אחרות) זה רק קצת כואב…
    נשיקות!
    עירית

  • Avatar

    Ronit Grohman

    ענת שלום, קראתי פעם ראשונה פוסט שלך.התרגשתי מאד, למדתי הרבה. אני מתכוננת ” להתעדכן ” ולקרוא פוסטים נוספים שלך.
    אני כתבתי פוסט בנושא הבלט בתקופה הרומנטית לאתר ” פרנקופילים אנונימים “. זה פוסט חובבני . אני בוגרת מדעים, אבל
    הבלט הקלאסי היה שנים רבות ( ברומניה ) חלק מחיי.נעלי הפוינט והטוטו היו חברי הכי טובים.
    האם כתבת על ניזינסקי ? אני מעריצה אותו…גם, מעניין, אם כתבת על השפעת התלבושות של הבלט הרוסי על האופנה בפאריז ?

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      הי רונית וברוכה הבאה. מרגש אותי לשמוע שהתרגשת :)) יש בבלוג הרבה פוסטים שדנים בטוטו ובהשפעה שלו על עולם האופנה. מוזמנת להשאיר מייל ב Keep in Touch, וכמה נבחרים ישלחו אלייך ישירות למייל
      על בלט רוס למשל, כתבתי כאן:
      https://anat-berger-sapir.com/couture-and-choreography-part-1/

  • Avatar

    מיכל

    כרגיל כל כך מהנה לקרוא אותך! וללמוד עוד ועוד. הצלחת לרתק עם פוסט וסיפור מפוצצי השראה

  • Avatar

    זהבה גרציאני

    קוראת את הפוסט וחושבת: כמה נוקשה הוא הבלט הקלסי וכמה אמיצה הייתה טאליוני. פמיניסטית טרם זמנה. תודה על פוסט מלמד.

    • Anat Berger Sapir

      Anat Berger Sapir

      תודה לך זהבה. מה שהניע את טאליוני היתה אהבתה לאומנות שלה, והשאיפה לשלמות אסתטית. היא לא נתנה למכשולים לעצור אותה, ומשום כך היא דמות מרתקת בעיני.

  • Avatar

    נגה

    וואוו ענת!
    כל כך הרבה ידע!
    העולם הזה כל כך חדש לי ובכל פעם מרתק אותי מחדש.
    ממש אהבתי שפתחת בסיפור ומשם המשכת את הפוסט 😊

  • Avatar

    Rachel

    תמיד כיף להיחשף לאנשים שהפכו את החסרונות שלהם למשהו אייקוני.
    כתיבה יפה והקליפ של NYCB בסוף נהדר..

  • Avatar

    רינה

    ענת יקרה
    כל פעם מרתק אותי מחדש כיצד את מוצאת דמויות מרתקות המתעקשות לממש את עצמן למרות המגבלות ולהטביע חותם על עולם הריקוד והאופנה;
    כתיבה נהדרת

      • Avatar

        עדי

        פוסט נהדר, משלב את כל הדברים האהובים- חלומות, השראה, עוצמה נשית ואופנה. הראייה מפרספקטיבה היסטורית ותרבותית מדגישה את הטבע הנשי הבלתי משתנה; השאיפה לעצמאות ולאסתטיקה. תודה ענתי, על פוסט מרתק ומעורר השראה. נעלי פוינט הן חלום ילדות קולקטיבי… מרגש מאד.

  • Avatar

    רוית רדיאן

    תענוג לקרוא את הפוסטים שלך!
    כל כך הרבה ידע וחיבורים ממש מעניינים בין עולמות התוכן האלה.
    וכמובן שמארי טאליוני נשמעת כמו אשה מרשימה ובעלת מוטיבציה בלתי רגילה.
    תודה!

  • Avatar

    סיגל

    פוסט נפלא!
    אישה שהיא כולה השראה!
    אני כל כך נהנית לקרוא אותך, בכל פעם החיבור שאת יוצרת בין ריקוד ואופנה פשוט מרתק.

  • Avatar

    Galit Weinberg

    פוסט מדהים יקירה. כרגיל… אני שומרת באדיקות את נעלי הפוינט של הבכורה שלי, שכבר מזמן לא רוקדת… ותמיד אוהבת למצוא כאלו ישנות ומתפוררות בשווקי פשפשים ולצלם אותן…

  • Avatar

    אלונה

    איזה אישה עוצמתית. פוסט מלא השראה. צריך להכניס את המאמר הזה לתוכנית הלימודים.. כבר פעם שניה שאני מקריאה לליבי שלי את הסיפורים החזקים שלך:

  • Avatar

    Adi

    ענת מקסימה,
    כשאני מקבלת את המייל ממך, מיד מבצבצת בי התרגשות לקראת מה שעומד להופיע על מסך המחשב.
    אני מפנה לי רבע שעה וצוללת לעולם של קסם, תמונות, תנועה ומגע.
    את מצליחה לרתק אותי כל פעם מחדש.
    מחכה כבר לקרוא על נעלי הפוינט בפוסט הבא.
    תודה.

  • Avatar

    מיה

    נשמע שהיא היתה אישה חזקה במיוחד שידעה בדיוק מה היא רוצה ולא נתנה לשום דבר לעצור אותה בדרך. לא למורים מזלזלים ולא לידיים ארוכות מידי. נהדר!

    • Avatar

      Ifat Angel

      ענת, כתבת בצורה מרתקת.
      אהבתי את הזוויות בהן בחרת להאיר אותה.

      שמעתי עליה דרך ביקור שלי בקא דאורו בוונציה.
      היא התגוררה שם תקופה, נדמה לי בגיל מבוגר יחסית. אולי במסגרת הופעותיה באירופה עליהן כתבת.

      • Anat Berger Sapir

        Anat Berger Sapir

        תודה יפעת. טאליוני פרשה מריקוד ב 1847, וחיה תקופה מסוימת בונציה. נחמד לשמוע שהם מתגאים בכך.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *