שני זיכרונות וכובע טמבל אחד

הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים לטקסטיל ולמוסיקה. למה אני זוכרת הדפס של שמיכת פיקה שהייתה לי בגיל שלוש, או למה דווקא הסוודר שלבשתי למסיבת חנוכה בגן טבוע לי בתודעה – אני לא יודעת. אבל לקשר בין מוסיקה וזיכרון יש הסברים מדעיים מרתקים. בקליטה, בעיבוד, ובפירוש גירויים מוסיקליים, מעורבים אזורים רבים במוחנו, כולל אלה האחראים על רגשות. באופן דומה, גם הזיכרונות שלנו מאוחסנים על פני מרכזים שונים במוח, ולעיתים, השבילים הנוירולוגיים הללו חוצים אלה את אלה. זה אולי מסביר למה שירים מסוימים נושאים עבורנו מטען רגשי עצום, ומעלים בנו זיכרונות ספציפיים מאד. שני שירים עם משמעות לאומית, הפכו אצלי לזיכרון אישי, בחסות רגשות של ילדה בת שש.

יום הזיכרון

יום הזיכרון, 1979. משום מה אני בבית, ולא בגן. אמא עסוקה במטבח שמעבר לקיר, ואני יושבת על ספת הבוקלה הכתומה בסלון, ממוללת ביד אחת את גבשושי הריפוד, ובשניה אוחזת את הבובה דניאלה. בניצב אלי, בפינת האוכל הסמוכה, יושב אבא וקורא עיתון. הרדיו לידו מכוון על רשת ב’, מנגן שירים שקטים בקול חזק כדי שגם אמא תשמע. כדרכם של ילדים אני מציצה מדי פעם אל אבא. הוא לא נראה כתמול שלשום, שקט מאד ומרוכז. תוהה ביני לביני אם הוא כועס. אולי על העיתון? אבל דף לא התהפך שם כבר די הרבה זמן. מחליטה לברר.

“אבא”?

“כן ענתי”?

“כלום אבא”

הוא לא כועס אני מחליטה. הוא עייף.

חולפות כמה דקות. רעש סירים פתאומי מגיע מהמטבח, ואבא נראה מתלבט אם ללכת לעזור שם, אבל הוא לא מצליח לקום. הוא עייף, כבר ידעתי.

אנחנו שנינו מאותו הכפר

ברדיו מתחלף שיר, ומשהו במנגינה, גורם לי לשים לב למילים. “אבא, מה זה חיתוך דיבור”? אני מרימה מבט כדי לשאול, אבל המילים נותרות בראשי, כי אבא קצת לבן, והיד עם הצלקת קצת רועדת. אז שתקתי, אבל לא חדלתי להסתכל עליו. אחרי כמה שניות ירדתי מהספה והתיישבתי לצידו בפינת האוכל. לא דיברנו בכלל, רק ליטפתי לו את היד שוב ושוב, עד שהשיר הזה נגמר. ככל שפגה הדריכות מגופו, והתיישבה אצלי בגרון, כך התרקמה בי ההבנה כי אבא שלי, מי שהיה סגן מפקד פלוגת שריון בימי מלחמת יום הכיפורים, שנפצע אנושות בתעלת סואץ ביומה הרביעי, ושאיבד בה כמעט את כל חבריו, פשוט מאד מאד עצוב.

=

מאז אותו יום, אני מתקשה להאזין לשיר הזה של נעמי שמר, מתחילתו ועד סופו. אפילו הילדים יודעים: “זה השיר העצוב של אמא”, ומעבירים תחנה.

===

יום העצמאות

בשנה העוקבת אוספת עיריית כרמיאל הצעירה (אז נערונת בת 16), יבול נבחר של ילדי כיתה א’ ואבותיהם, לצורך מחרוזת ריקוד משעשעת, שעתידה לעלות על במת חגיגות יום העצמאות. מהחזרות אני זוכרת בעיקר בלאגן. חולקנו לשתי קבוצות, כשכל קבוצה קיבלה כובע טמבל בצבעי כחול-לבן, או אדום-לבן. זה היה אמור להקל עלינו הילדים לזהות את המבוגר האחראי שלנו, אך בפועל זה התבטא בהמוני ילדים שרצים במעגלים סביב עצמם, אבות ספק עייפים מיום עבודה, ספק מוטרדים מהצורך לשנן צעדים, ובכוריאוגרפית אחת שתוהה מה לעזאזל הביאה על עצמה.

יום החג מגיע. הפארק ובו במת האירוע, כמו רחובותיה הירוקים של עיירת הפיתוח, כוסה בדגלי ישראל ובשרשראות תאורה בוהקות. על הדשא נפרסו עשרות מחצלות ושמיכות פיקה צבעוניות, כשמשפחות לבושות לבן וג’ינס מנקדות אותן בחגיגיות. באויר נישא ריח פריחת הויסטריה והיערה, וגם ריחם של צמר גפן מתוק, וקפה שחור.

ומאחורי הקלעים: כאוס. ילד מאבד את אביו, ופורץ בבכי שסוחף אחריו עוד כמה ילדים מרוטי עצבים. ילדה מאיימת לא לעלות לבמה, כי פתאום היא לא זוכרת את הצעדים, ואבא אחד לא מוצא את כובע הטמבל שלו ומכריח את כולם לחפש יחד איתו. אני בוהה בהמולה בציפייה, מחזיקה לאבא חזק את היד, בזמן שהבסים ממערכת ההגברה שולחים פולסים של אדרנלין בגופי. תיכף תורינו.

מלאו אסמינו בר

נעימת הסרט “העוקץ”, מ 1974 מלווה את רובו של הריקוד. לצלילי הפסנתר הממזריים ,’חיפשנו’ את אבותינו על הבמה, ‘שיחקנו’ איתם מחבואים, והשתדלנו לא להפיל מראשם את הכובע. אני כבר הופעתי על הבמה הזו, במסגרת שיעורי הבלט שלי, אבל אני רואה שאבא קצת מתרגש, אז אני מחייכת אליו המון. אנחנו מתקבצים לשני מעגלים כפולים, לפי צבעי הכובעים, אוחזים ידיים, ומסתובבים במרץ. המגע והחיוכים חדשים לי, ככה הרי לא רוקדים בלט, אבל אני מרוצה, כי אבא איתי.

הריקוד שלנו מסתיים משום מה עם שיר שבועות קלאסי: מלאו אסמינו בר, בביצוע הגבעתרון. לכבודו אבא מניף אותי אל על ואני נוחתת על כתפיו. קר שם יותר אבל גם מאד משמח, כי אפשר לראות את הקהל נעמד על רגליו ומוחא כפיים בהתלהבות. אני רואה את הילדים מרימים את כובעי הטמבל מראשי האבות ומנפנפים בהם בעוז, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמתחתיי אבא מחייך מאוזן לאוזן. לקצבו המופלא של השיר הקפנו את הבמה עוד פעמיים, לפני שירדנו ממנה. הקהל מריע, האבות מיוזעים, הילדים על כתפיהם מרוצים שצלחו את הערב, ועל כולם שורה שמחה טהורה, שמראה לי אולי בפעם הראשונה את עוצמת הריקוד בקבוצה: השלם גדול כאן מסכום חלקיו. 

כשאנחנו יורדים מהבמה המוארת אל מאחורי הקלעים, אני מתקשה להתרגל לאפלה. אבא, עדיין מתנשף מן המאמץ, שם על ראשי את כובע הטמבל, ומחפש את התיק שהשארנו מאחור. כשהוא מוצא, עיניו מחייכות אלי מן החושך.

“בואי ענתי, נלך למצוא את אמא. עוד מעט יתחילו הזיקוקים”

=

מאותו יום השיר הזה מעלה בי חיוך גדול, וצורך בלתי נשלט לזוז. שנים מאוחר יותר הוא גם שלח אותי לרקוד בלהקת ריקודי – עם. ואבא? עדיין שומר על אותו כובע טמבל.

===

זהו שיר קצרצר, לכן מומלץ לנגן בריפיט.
חג עצמאות שמח –

46 Comments

  • יונית

    קשה לי להחליט מה זה יותר – פיסת היסטוריה או פיסת לב.
    התרגשתי עבור ענתי על כל אות ואות בפוסט הזה.
    תודה שהכנסת אותי לקסם שבין אבא לענתי.
    ריגשת אותי מאוד.

  • שירי

    וואו!! ענתי!!! כלכך ריגשת אותי! חיכיתי לרגע שיהיה לי להתפנות לטקסט שלך…כי אני אוהבת שיש לי שקט כשאני קוראת אותך. והיום ריסקת אותי! אני מדמיינת אותך ילדה ואת אבא שלך וכל הזכרונות מתערבבים…שלי ושלך…התקופה אותה תקופה…מערכות היחסים..השירים והזכרונות החושיים. אנחנו מכירות שנים וכל פעם את מפתיעה ונותנת לי להכיר עוד חלק ממך. והציור למעלה מהמם וכלכך מחזיק בתוכו את כל הטקסט! אהבתי מאוד את התמונות שלך ילדה יפיפיה, ואבא שלך הורס…מזכיר לי משהו בתמונה שלו כשהוא צעיר…הינט הינט- החתיך הבכור…אוהבת אותך מלא ויום עצמאות שמח גם אם באיחור! פוסט לפנתיאון!!!!

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה שירי מרגשת, וכן..הם דומים מאד. חיבוק

  • ריבי

    רוב הזכרונות שלי שקשורים לאבא שלי איכשהוא מקושרים למוסיקה- לשירים שהיה שר, לשריקות שלו, לנגינה במפוחית הפה, לתקשורת שלו איתי שהרבה פעמים נעשתה במקום במילים בשירה של שיר מתאים.בגלל זה גם הבנתי בשלב מאד מאוחר כמה הידע המוזיקלי שלי היה שונה בתכלית השינוי משל בני דורי.

    • Anat Berger Sapir

      מפוחית פה, ואו. זה מעניין, ההשפעה של הטעם המוסיקלי של הורים על זה של ילדיהם

  • Esty

    ענתוש יקירה, פוסט מקסים ומרגש…
    נע בין הכאב לשמחה … ומדייק את תחושות המעבר הבלתי נתפס הזה…?

  • יפעת

    ענת,
    אהבתי את החיבור בין הזכרונות, הרגשות והמוסיקה.
    מדהים כל פעם מחדש להבין איזו רגישות יש לילדים בקליטת מסרים ואיזה חושים חדים.
    מאחלת לך ימים של שירים שמחים.

  • זהבה גרציאני

    תודה שהזכרת לי את הספה הכתומה מבוקלה. מרוב שלא אהבתי את המרקם כנראה שכחתי אותה. לנו היו גם כריות באפור. אבל הכי אהבתי על הכתפיים של אבא ביום העצמאות. פוסט נוגע (בי) מאוד מאוד.

  • Galit Weinberg

    כמה מרגשים הזכרונות שלך, עבורך. עבורי מרגשת הכתיבה שלך. הדקויות. בחירת המילים. הרגע הקטן האחד שמביא אותי להעלות את הזכרונות הפרטיים שלי. תודה ענת.

  • סיגל כנפו

    ענת יקרה,
    סיפור כל כך מקסים, מלא ברגשות וזכרונות כל כך רחוקים בזמן אך כל כך קרובים בלב!
    כל התיאורים המדוקדקים מהווים כמו מנהרת זמן שהחזירה אותי כקוראת אל הזמן והמקומות של כל אחד מכם.
    יכולתי ממש להכנס לראש וללב שלך באותו ימים.

    מלא קסם – סיגל

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה סיגל. לפחות בזכרונות אני יכולה לפגוש את אבא

  • ליאת קונפורטי

    איזה יופי את כותבת, ענת. בתיאוריך היפים והמדויקים הצלחת להחזיר אותי גם לזכרונות של אבא עצוב ביום הזיכרון ולימי העצמאות בכרמיאל. אני כנראה הייתי שם בקהל וצפיתי בריקוד….

    • Anat Berger Sapir

      ואו ליאת, שימחת אותי ממש. סגירת מעגל מרגשת! כרמיאל היתה כל כך קטנה, אולי אנחנו אפילו מכירות :))

      • ליאת קונפורטי

        בטח מכירות! הכרת אותי בתור ליאת ויניק…. אני קוראת את הבלוג שלך כבר מזה זמן מה בהנאה רבה!

  • עפרה פלמר

    מאוד מרגש ענת, זיקוק של ישראליות. אין את זה בשום מקום אחר בעולם. חג עצמאות שמח!

  • יעל בנימין

    הי ענתי,

    ריגשת מאוד עם פוסט עוצמתי, כתוב היטב.
    תיאורך מגלה נדבך מילדות נפלאה שנצרבה בזיכרון.
    מרגש עוד יותר בימים של ריחוק חברתי ומעורר געגועים.
    חג עצמאות שמח.

  • נויה קומיסר

    היכולת שלך להביע קשרים אותנטיים בין אנשים עוברת כחוט שני בכתיבה שלך. כאלו קיימים כמה חוטים שאת טווה: סיפור המעשה_הביוגרפי משהו), צבעים, קולות, חומרים (טקסטורה..עיצוב המוצר..,תפאורה) וקשר בינאישי של רגשות בסיסיים שעבורי, כקוראת, מאפשרים להרגיש משהו חזק בבטן. משהו שממש אינו מובן מאליו. זה קורה כשאני קוראת אותך כותבת על יד חזקה שלך שמחזיקה את אבא שלך או מניחה את ידך עליו, מסתכלת בו, נשענת על הכתפיים שלו- ממש מזיז לי את הבטן בהתרגשות.

    • Anat Berger Sapir

      מרגש לשמוע נויה, תודה. אחד הדברים היפים שאפשר להגיד למישהו על הכתיבה שלו.

  • סופי ביסק

    מסכימה עם כל מילה שכתבת, גם לי יש שיר שאסור לשיר לידי כי הוא גורם לי לתחושת אסון, ומנגינה מופלאה המלווה בריקוד שעוזרת לי להתעלות על כל קושי.
    ואגב באותו נושא , רבי נחמן מברסלב, המליץ: ” החש כי מרה שחורה משתלטת עליו , יתחיל לרקוד, ואין ריקוד ללא מנגינה.
    יום עצמאות שמח ענת, ושיהיו לך המון רגעי מחול.

  • רוית רדיאן

    מרגש נוגע ללב!
    מדהים אותי תמיד הזכרונות הילדותיים הללו ומידת העוצמה שבהם והכי הרגישות של ילדים לניואנסים של הוריהם. אהבתי!

    • עדי

      כ”כ יפה ומרגש!! תיאור מדוייק של תקופה… תיארת בעדינות את מרקם היחסים בינך לבין אביך, ואת היחס של כל פצועי הקרבות ליום הזה האמביוולנטי הזה, שבין עצב לשמחה. צילומים יפים מלווים פוסט שמתאר חוויה כ”כ ישראלית, שמסופר מנקודת מבט אישית וייחודית. מקסים!! תודה ❤

  • רינה

    ענת מקסים!
    כיצד זכרונות ילדות מלווים אותך שנים
    ומרגשים כל פעם מחדש.
    אין ספק כי התמונות והרגשות המציפים אותך מקבלים עוצמה רבה יותר כעת בימי קורונה.
    כתיבה יפה מאד ומרגשת.

  • מיה

    ענת,

    הזיכרונות מרגשים, והסיפורים נהדרים. אבל התמונות… וואו! ❤️ חג שמח!

  • דפנה

    ענתי ואבא , ואבא וענתי. כמה חסד. חג שמח אהובה מפתיעה ומרגשת

  • Rachel

    מקסים ומרגש…,
    מדהים איך רגעים בזמן יכולים לחצוב להבות בליבינו לנצח, כמו מצמוץ שמאפשר לך לראות רחוק יותר…
    חג עצמאות שמח ?