טול & טוטו במאה ה 20

13 שנים לפני שהציגה Sara Jessica Parker את אופנת העילית בפני להקת ה NYCB, הביאה דמותה בסדרה Sex and the City את עולם הבלט לראש סדר היום האופנתי. היא עשתה זאת באמצעות כמה שניות בסופו של הפתיח, בו היא נראית לובשת גופיה כותנה צמודה וחצאית טוטו, עשויה טול לבן, בשלוש קומות קצרות. הכישוף, שהטילו הבלרינה ותלבושתה על עולם האופנה, החל הרבה קודם, כבר במאה ה 19, כשחלק מהקסם נעוץ בחומר ממנו עשויה החצאית: הטול.
(טול הוא בד דמוי רשת עשוי דוגמת משושים. מקור השם ככל הנראה בעיר Tulle אשר בצרפת, שהיתה ידועה במאה ה 18 כמרכז לייצור תחרה ומשי. רק ב 1809 הפך הייצור הידני והמפרך לממוכן.)

את הטוטו הראשון לבשה ב 1832 הרקדנית האיטלקייה Marie Taglioni ביצירה La Syphide, שהועלתה בצרפת. בתמונה השמאלית מופיעה חצאיתה מסוג ה Romantic Tutu, עשויה שכבות טול משי, חתוכות באורך דומה, כדי להקנות לה נפח אורירי. מחובר אליה, מחוך (Bodice) מעוטר. בתמונה הימנית מופיעות נשות החברה הגבוהה כפי שהיו מתלבשות לאופרה באותן שנים. ההבדלים בחלקו העליון של הגוף, כפי שניתן בקלות לראות, לא היו גדולים, והתקבלו יפה.

חצאית הטוטו לעומת זאת, היתה קצרה משמעותית מהנהוג באותה תקופה, ולמרות שהיתה תחתיה שכבת דמויית טייטס, גרמה להרבה גבות להתרומם. הקהל הגיע בסופו של דבר, והפך את Taglioni לרקדנית הגדולה של תקופתה, וזאת מכמה סיבות: מבקרי המחול והקהל הגברי שמחו לנצל הזדמנות לגיטימית להנות מצפייה באיברי גוף שלא נראו קודם בפומבי. Taglioni  התאמצה להיראות מהוגנת מחוץ לבמה, ולמעשה התלבשה ממש כמו הקהל הנשי – בורגני שבא לצפות בה, ולכן הנשים לא היססו להגיע להופעות. הליתוגרפיה שהתפתחה בשנים אלה הפיצה ברבים את דמותה המלאכית, ושירשה את התפיסה כי בלט היא אומנות מודרנית ולגיטימית, וכי בלרינה בטוטו בהיר, היא הייצוג האולטימטיבי שלה.

=

הזרם הרומנטי בהגות ובאומנות, שרווח בתקופה זו, לא פוסח על עולם הבלט. בנוסף ל La Sylphide, עולות יצירות נוספות, כמו Giselle ב 1841, ו Swan Lake ב 1877, מלאות בדמויות נשיות, הנעות על הגבול בין בנות אנוש בתוליות, לפיות ורוחות נקמניות. צבעו הלבן של הטול, מרחף כענן וקל כערפל, המקושר כאן לתמימות בתולית מצד אחד, וליופי מאיים מצד שני, הופך את הדמויות הללו לנשגבות ממש. הוא גם מעניק ליצירות  את השם The White Ballets.

=

מי שהוגדר כצייר הגדול ביותר של עולם הבלט הוא כמובן Edgar Degas. הוא תיעד את הרקדניות, שהגיעו לקראת סוף המאה ה 19 מרוב שכבות האוכלוסייה, בכל אספקט של חייהן המקצועיים: בשעת חזרות והופעות, בחדר האיפור, בזמן שיעור, ומאחורי הקלעים.

התמונה השמאלית, משנת 1877, נקראת End of an Arabesque. הזווית ממנה צוירה, היא זו של תאי הצפייה הגבוהים בבית האופרה בפריז. שם ישבו בני המעמדות ה..ובכן, גבוהים. הקהל הפשוט צפה ממקומות נמוכים  בהרבה, לעיתים אף מתחת לגובה הבמה. שם זכו הגברים להציץ תחת חצאיותיהן המתנפנפות של הרקדניות, שהגיעו כבר עד למעל הברך (והמשיכו להתקצר עד סוף המאה). בהיעדר הלבשה תחתונה משמעותית, הסברה הרווחת היא כי ה Cucu  שהם עשו לאיבריהן המוצנעים של הרקדניות, הפך עם הזמן ל Tutu. מקור מפוקפק למה שהפך בתחילת המאה ה 20 לסמל לנשיות מעודנת.

=

הבלרינות הדומיננטיות במאה ה19 היו איטלקיות. גופן היה מוצק ואתלטי, ואפשר להן יכולות פיזיות גבוהות. בתחילת המאה ה 20 צומחות ברוסיה בלרינות מסוג אחר: דקות יותר, בעלות גפיים ארוכות, וכפות רגליים מקושתות במיוחד. כל אלה, בשילוב חצאיות טול נפוחות, ומחוכים עמוסי קישוטים ומדגישי מותן צרה, יצרו צללית שהשפיעה עמוקות על עולם האופנה עד שנות ה 50 המאוחרות.

אחת מהן היתה Anna Pavlova, שנאלצה להוכיח שוב ושוב, שלמרות רזונה, יש לה מה שנדרש כדי להיות בלרינה. Pavlova, שאהבה ברבורים (כאן עם Jack, אליו נקשרה במיוחד), יצרה ב 1905 את הריקוד הידוע The Dying Swan, יחד עם Mikhail Fokine. התלבושת, שהפכה מאז לאב – טיפוס לכל תלבושות הברבור באשר הן, כללה חצאית עשויה שכבות טול מעומלנות בכבדות, מה שגרם לחצאית להיראות כמעט שטוחה, ומכאן שמה: Pancake Tutu. בריקוד, שהיווה מאוחר יותר השראה לדמותה של Odette באגם הברבורים, הפגינה Pavlova יכולת הבעה וירטואוזית. בכך מסמרה בדפי ההסטוריה את דמות הבלרינה כאידיאל של אצילות, ליריות, ושבריריות, המזוהה יותר מכל עם ברבורים וטול לבן.

=

שנות ה 50 הביאו עמן הקפדה מחודשת על הפרדה בין בגדי יום לבגדי ערב. הסילואטה הבולטת בשמלות הערב של התקופה, שואבת השראה מהרומנטיות של המאה ה 19,  ומורכבת ממחוך מעוטר ונטול כתפיות, ומחלק תחתון עשיר וארוך, המזכיר כאמור את תלבושת הבלרינה הקלאסית. כדי להשיג את הנפח הרצוי נעזרו מעצבי הקוטור בכמויות עצומות של בד, ובמבנים תחתונים (חצאיות תחתיות, חיזוקים וקרינולינות למיניהן) בדומה לאלה של המאה הקודמת. הטול זוכה לעדנה, אצל – 

Christian Dior, Cristobal Balenciaga, Jean Desses & Jacques Fath.

בתמונה הימנית כאן למעלה נראה מסייה Dior, חודשים ספורים לפני מותו ב 1957, בחברת אסיסטנטית ודוגמנית, בהכנות לתצוגה האחרונה בעיצובו. על הרצפה: ערימות של טול.

להוליווד של שנות ה 50 יש מקום של כבוד במשחק עם דימוי האישה כבלרינה בחצאית טול. הצלם Milton Green למשל, רקם עם Marilyn Monroe יחסי חברות קרובים, והוא עודד אותה להתרחק מדימוי הבלונדינית קלת הדעת שדבק בה. ב 1954 הוא צילם סדרת תמונות שלה, שנועדה להדגיש את הוורסטיליות שלה כשחקנית. באחת מהן, As Ballerina Awaiting her Que, היא נראית יותר כילדה פתיינית המתחפשת לרקדנית, מאשר בלרינה אצילית. הסיבה: כל השמלות ששלחה המעצבת Anne Klein הגיעו קטנות בשתי מידות. למרות זאת, ואולי בזכות, התמונה הפכה לאחת התמונות הידועות של המאה ה 20. ומה עלה בגורל הדימוי של מונרו? כולנו יודעים.

מעברה השני של הסקאלה נמצאת Grace Kelly, והתלבושת שעצבה עבורה Edith Head ב 1954 לסרטו של היצ’קוק The Rear Window. קלי, דוגמנית לשעבר, לוהקה כבת המעמד הגבוה, ולכן הלבישה אותה Head בשמלת ערב א-לה-דיור: חלק עליון הדוק, חצאית טול בהירה ותפוחה, כפפות וסנדלי עקב. Head סיפרה כי –

“Hitch wanted her to look like a piece of Dresden china, something slightly untouchable.”

ואכן, קלי נראתה כגברת/ בלרינה מהוקצעת. אגב, כשהפכה כעבור שנתיים לנסיכה אמיתית, הופיעה בחתונתה הבלרינה Margot Fonteyn עם המערכה השניה של אגם הברבורים.

=

המעצב Yohji Yamamoto ידוע לא רק בבגדים שעיצב, אלא גם בקטלוגים פורצי הדרך שיצרו עבורו Peter Saville, Marc Ascoli, והצלם Nick Night. הצוות הקריאטיבי, כמו Y.Y עצמו, דגל במינימליזם ויזואלי, וביקש לאתגר באמצעות התמונות, את האופן בו אנו תופסים אופנה ואת תפקיד האישה במסחור שלה.
התמונה מימין לקוחה מקטלוג הגברים משנת  1986, ונקראת The Red Bustle.

Bustle הוא מבנה תחתון שנועד להרים את בד החצאית באזור הישבן, והיה פופולרי ב 1880s. כשמעצבי שנות ה 50 חזרו לרומנטיקה של המאה ה 19, יצר המעצב האמריקאי Charles James, את השמלה באיור משמאל, וקרא לה The Swan, משום שצלליתה דומה לזו של הברבור כשכנפיו מקופלות. שמלת ה Bustle נחשבה לנשית ומינית מצד אחד (המבנה מדגיש את תנועת הישבן עם כל צעד של הלובשת), ולמגבילה מן הצד השני (דמיינו ישיבה עם הקונסטרוקציה).
בתמונה של Knight, הטול הוא זה שמייצר צללית Bustle לדמות גברית, ומעלה אסוציאציות ושאלות מרתקות אודות דימויי ג’נדר והשלכותיהם.

=

ב 1995 מעלה Matthew Bourne הפקה חדשה של היצירה Swan Lake. היא מיוחדת בעיקר בגלל מה שאין בה: אין בלרינות ברבוריות, ואין חצאיות טוטו עשויות טול לבן. במקומן, העמיד Bourne גברים יחפים וחשופי חזה, עטויי מכנסי נוצות ואיפור ראש דרמטי, כברבורים. לדעתו –

“The idea of a male swan makes complete sense .. The strength, the beauty, the enormous wingspan of these creatures suggests to the musculature of a male dancer more readily than a ballerina in her white tutu.”

בעוד העלילה המקורית נשענת על תפקידי ג’נדר מסורתיים, נימפה שברירית וחסרת אונים, וצייד חסון שרק בכוחו להצילה, מציע Bourne גרסה שניתן לפרשה כאהבה חד – מינית, בין נסיך המשתוקק לאהבת אמת ולחופש, לבין ראש להקת הברבורים. עם טוטו או בלעדיו, הסוף בשתי הגרסאות, מצער, אבל הן Yamamoto והן Bourne מניחים בעבודותיהם את הזרעים לתפקידו של הטול במאה ה 21, ולמה שהוא עתיד לייצג בתרבות המחול ובעולם האופנה.

=

התרעת טישיו: סצנת הסיום של הסרט Billy Elliot משנת 2000. הילד הג’ינג’י שגדל במעוז גברי של כורי פחם בריטיים, מצליח להפוך לרקדן בלט מקצועי, בהפקת אגם הברבורים של Bourne:

6 Comments

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *