Richard Rutledge, Portrait of Claire McCardell, 1948
דיאנה ורילנד, העורכת האגדית של הרפרס בזאר וווג, אמרה כי אפשר לראות הכל באופנה. הבגדים, טענה ובצדק, משקפים אג’נדות חברתיות, תנודות פוליטיות וכלכליות, וגם ערכי תרבות ומוסר הרלוונטיים לתקופה. דוגמה לכל אלה אפשר לראות באופן בו התפתחה האופנה – המוכנה – ללבישה (Ready to wear = RTW) באמריקה של שנות מלחמת העולם השניה.
=
“Fashion is part of the daily air and it changes all the time, with all the events. You can even see the approaching of a revolution in clothes. You can see and feel everything in clothes” – Diana Vreeland
=
אם אין פריז לי, מי לי
לפני פרוץ המלחמה, תעשיית האופנה האמריקאית היתה אולי הגדולה בעולם מבחינת נפח ייצור, יכולת הפצה, פירסום, וכח קנייה בינלאומי, אבל הטון האומנותי וההשראה העיצובית שלה, הושפעו ממעצבי האופנה של פריז – מעוז הקוטור הצרפתי. לכן, ברגע שנסגרו שערי אירופה עם הכיבוש הנאצי, לא נותר לתעשיית האופנה האמריקאית אלא לסמוך על כשרונותיה המקומיים. רבים מכשרונות אלה היו נשים, שנקראו לדגל הפטריוטיזם כדי לעצב את ה American Look.
John Rawlings, Bathing Suit by Claire McCardell, 1950 *
אמריקה צריכה בגדים ספורטיביים
לנשים האלה, ניו – יורקריות כולן, היתה אג’נדה ברורה: לעצב בגדים נוחים וקלים לתפעול ולטיפול, שיתאימו לחיי היומיום של האישה המודרנית, מבלי לאבד את המראה המוקפד והאיכותי שלהם: בלימודים, בעבודה, במשק הבית, במסיבות, ובפעילות ספורטיבית מחוץ לבית. הסגנון התבסס אם כן, על Activewear (בהיעדר תרגום מדויק יותר, אקרא להם בגדים ספורטיביים), שבשנים האלה שאב את השראתו גם מבגדי האימון של רקדניות.
Sono Osato & Jerome Robbins rehearsing “On the Town” 1944, Eileen Darby/ Graphic House
John Rawlings, Bathing Dress by Claire McCardell, Jamaica, Vogue, May 1, 1953 
Knitted seperates by Claire McCardell, Harper’s Bazaar, August 1943*
אם אין עור תנעלו נעלי בלט
ב 8 באפריל 1942 נכנסו לתוקפם חוקים שהגבילו אספקת חומרי גלם כמו צמר, משי, מתכת ועור לתעשיית האופנה, משום שהיו הכרחיים למאמץ המלחמתי. מחסור בבד אילץ את התעשייה להגביל את אורך ונפח החצאיות והשמלות: לכל חצאית או שמלה הוקצתה כמות ספציפית של בד. מחסור במתכת כפה פתרונות סגירה נטולי רוכסנים, והיעדר עורות יצר מחסור בנעלי רחוב.
נעלי הבלט עשויות העור לעומת זאת, הוחרגו ממגבלות אלו. למה? משום שלא היה להן הרבה ביקוש, ומשום שהחברה האמריקאית מקדשת את התרבות שלה, גם או במיוחד, בימי מלחמה.
המעצבת Claire McCardell היתה שחקנית מרכזית בפיתוח ה Activewear, וה American Look, ונחשבת לחלוצה בגיבוש אסתטיקת האופנה האמריקאית. גם היא הושפעה מבגדי אימון של רקדניות, וכמאמינה גדולה בזכות האישה לנוע בחופשיות, השתמשה בבדי סריג, שהיו טיפוסיים לבגדי אימון אלה, משום שקל יותר לזוז בתוכם. חליפות הגוף המלאות, מסריג צמר בתמונה מימין, אף מזכירות בגדי גוף וטייטס: בגדי אימון בסיסיים של רקדניות.
אך יותר מכל יצירה אחרת של מקרדל, היו אלה ה Ballet Slippers שלה, שסימנו את השפעת הבלט הקלאסי על בגדי Activewear.
ב 1942 מקרדל עמלה על הצגת קולקציה חדשה של בגדיה. בהיעדר עורות, נואשת למצוא נעליים ראויות עבור הדוגמניות, היא פונה ל Salvatore Capezio, סנדלר שהתמחה בתיקון נעלי ריקוד, והפך ליצרן של נעלי בלט. מקרדל, שבעצמה נעלה רק נעליים נמוכות עקב, ביקשה מקפזיו להחליף את סוליית העור הדקיקה והגמישה של נעלי הבלט, בסוליית גומי עבה יותר, כדי שתהיה עמידה בצעידה ברחוב. אגב, יש היסטוריונים הטוענים כי דיאנה ורילד היא הראשונה לחשוב על נעלי בלט כנעלי רחוב לגיטימיות, אחרי שכבר ב 1941 הציגה בהרפרס בזאר כתבה בנושא.
Striped dress and Ballet Flats: Claire McCardell for Townley Frocks, 1944
היסטריה
כך או כך, הנעליים זוכות להצלחה אדירה. השרוך הפנימי הנקשר כפפיון בקדמת נעל הבלט המקורית, כמו גם הקו העגול בחזית, נשמרים בדגם של מקרדל. לעומתם, הגומי בגב כף הרגל, או הסרטים שנקשרו בהצלבה סביב הקרסול בנעלי הבלט, הוסרו. המראה המתקבל הוא נשי, עדין, ופרקטי להפליא, עד שהמוני נשים מאמצות בחום את הנעליים החדשות. הן אהבו אותן כל כך, עד שלמוזיאוני אופנה כמעט ואין דגמים שלהן: הנשים צעדו בהן עד התפוררות.
לאחר הצלחת הקולקציה הראשונה, מזמין קפזיו את מקרדל לעצב נעלי בלרינה מבדי הקולקציה העתידית שלה. כך למשל, כמו שאפשר לראות בתמונה למעלה, מקבלת השמלה השמאלית, נעלי בלרינה תואמות מבד פסים זהה.
למרות שנעליים מן הסוג הזה היו פופולריות גם במאה ה 19, הוצאת נעלי הבלרינה מאולם החזרות אל הרחוב בנקודת הזמן הזו נתפסה כרעיון מהפכני כל כך, עד שזיכה את מקרדל בציון לשבח ב Coty – פרס מבקרי האופנה האמריקאית – לשנת 1943. עיצוביה החדשניים, הנינוחים והמינימליסטיים, אף מזכים אותה בפרס הראשי לשנת 1944. קפזיו, שבעקבות ההצלחה הוציא גם נעלי ריקוד גבריות אל הרחוב, זוכה בעצמו בפרס ב 1949. שיתוף הפעולה בין מקרדל לקפזיו נמשך עד מותה של מקרדל ב 1958, בהיותה בת 53 בלבד. Capezio ממשיכים לייצר גם היום נעלי ריקוד מקצועיות, ונעלי אופנה בהשראתן.
Velvet and grosgain Ballet Flats, made by Capezio for Claire McCardell, 1955
=
“I’ve always designed things I needed myself, it just turns out that other people need them too” – Claire McCardell
=
והשאר: היסטוריה
נעלי הבלרינה שרדו את שנות המלחמה, והפכו לקלאסיקה בכל מלתחה נשית על פני הגלובוס. היצירתיות והתושייה של מקרדל ו/ או ורילנד, הוכיחו כי אופנה יכולה להתפתח גם בעיתות לחימה, משבר, ומחסור, ובמקרה הזה – שורדת גם הרבה אחריהם.
ומה עם המלחמה שלנו? זו פעם ראשונה בה כל כך הרבה אנשים לא יוצאים מפתח ביתם. האם גם במצב כזה יכולה אופנה להתפתח? האם מסיכת הפנים המעוצבת תתברר כפריט הכרחי גם במלתחה העתידית שלנו? לא בהכרח.
כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה הציג כריסטיאן דיור את ה New Look. אם מעצבות ה RTW האמריקאיות הושפעו מבגדי האימון של הבלרינות, הרי שהקוטור של דיור הושפע מבגדי הבמה שלהן, קרי מחוכים וחצאיות טוטו ארוכות ועמוסות טול (עוד על טול אפשר לקרוא כאן). אחרי שנות צנע של חומרי גלם, הציע דיור חצאיות שהורכבו לעיתים מכמות בד הגדולה פי 15 , מהכמות שהתיר החוק לשימוש בימי המלחמה. אחרי שנים בהן אישה יכלה להתלבש בכוחות עצמה, לנשום בחופשיות, ולהתרוצץ בנעלי בלרינה, הוא החזיר את המחוכים ואת העקבים הגבוהים לאופנה. אם מעצבות כמו מקרדל העדיפו פונקציונליות על פני צורה, הרי שה New Look של דיור הציג בדיוק את ההיפך: בגדי הדר בגזרה נשית מוקצנת, בלתי נוחים בעליל ללבישה ולתנועה. התגובות לקולקציה של דיור נעו ממחאה נרחבת, לקבלה נלהבת, ובסופו של דבר המראה של דיור כבש את העולם.
האופנה שאחרי המגיפה יכולה אם כן לאמץ ולהנציח מגמות שיצוצו במהלכה, או להציג ריאקציית נגד מוחלטת. ימים יגידו.
===
בינתיים, כמה דגמים עדכניים של נעלי בלרינה. משמאל למעלה ובכיוון השעון:
Everlane
Repetto
Lanvin
Margaux
נעליים ירוקות ופריחה אצל Mansuir Gavriel.
חג שמח.
*Sara Mearns, BALLERINA fashion’s modern muse, VENDOME, 2020
48 Comments
נטע
הגעתי לבלוג שלך דרך המלצה של יונית צוק. אין לי שום רקע או ניסיון בתחום הזה (חוץ מהעובדה שאני אוהבת נעלי בלרינה ..) וזה מאוד מעניין ויפה. ממש הכנסת לאווירה. ובכלל, הבלוג שלך מקסים . אני עושה עכשיו חקר בלוגים כדי להקים אחד חדש משלי ונתת לי השראה, תודה 🙂
Anat Berger Sapir
תודה רבה נטע, כיף שהגעת, ובהצלחה!
נועה בר-נס
וואו ענת, מושקע מרתק כמו תמיד.
אני הכי הופתעתי מהתמונה של הבגדים הספורטיביים הצמודים. לא חשבתי שהיו אז כאלה.
באמת מעניין לחשוב על השפעות התקופה הזו. נשים יצאו בלי חזיה? או אולי כמו שכתבת דווקא ירצו להתגנדר ולפצות על התקופה הזו?
בכל אופן, תודה.
Anat Berger Sapir
תודה רבה נועה. אני נוטה לכיוון הפיצוי. פיצוי + מסיכה
עפרה רוזנברג
אשרנו שאת מוצאת איך לעניין אותנו, עם נשים מעוררות השראה, ותודה. נעלי בלרינה הן באמת יפות ועדינות. עם קשת גבוהה בכף הרגל, הן בעיתיות בשבילי, אבל יפיין מושלם. התמונה של מקרדל שרועה בנינוחות על הכורסא עכשווית ומקסימה.
ישר רצתי מהפוסט ל’מון ריבר’ של אודרי הפבורן על מדרגות החירום מארוחת בוקר בטיפאני, לבדוק אם אני זוכרת נכון, שיש לה נעלי בלרינה. יש ויש!
Anat Berger Sapir
תודה עפרה, ואת צודקת. הפבורן נעלה אותן אפילו קודם, בסרטים “פנים מצחיקות” ו”סברינה”. אבל זו אודרי הפבורן, ולכן היא תקבל פוסט משלה :))
יונית
וואו כמה תגובות לפוסט הזה! נהניתי כל כך ללמוד ולקרא את אשר כתבת.פה.
נתת לי המון השראה לעשות ממה שיש ולהתקדם קדימה. תודה עלייך
Anat Berger Sapir
כיף לשמוע. תודה יונית
עינב אשל שני
הזכרת לי שכשיש תקופות מאתגרות- אומנות זה הכוח שלנו לעלות את הרוח מעל המציאות, מדהים לראות את גלגול נעלי הבובה לאורך השנים ומעורר מחשבה בהחלט על איזו אפנה חדשה תיווצר לאחר שבועות בבית ומה ההשפעה שיש עלינו בכך שאנחנו לא ממש נראים, עוררת אותי למחשבה אסקפיסטית, תודה על זה!
Anat Berger Sapir
תודה רבה לך עינב. נראים ורואים בעיקר ברשתות, ובזום :))
עינת
איך אני אוהבת את הבלוגים שלך !!!! ❤️❤️❤️
חיבוקים וירטואליים
Anat Berger Sapir
תודה עינתוש. חיבוקים חזרה :))
שירי
פוסט מקסים! מדהים לראות את ההתפתחות של האופנה מול ההתרחשויות ההיסטוריות וימים יגידו לגבי זמננו אנו…את מרתקת כמו תמיד!!! חג שמח אהובה3>
Anat Berger Sapir
תודה שירי. עד שנדע בוהה בנעליים של מנסור גבריאל. חג נפלא!!
נויה קומיסר
מדהימה אותי בחירת הנושאים שלך. אמיתי. והפוסט הזה גם מקבל זוית נוספת כשמקשיבים לשיר שצרפת. ולסרטון של ניו יורק. לקרוא ,לצפות ולהקשיב לפוסט שלך בתקופת קורונה- מזקק חיים בריאים. שעוד צפויים לכולנו. שימחת אותי. מיקוד בטוב שיש לעולם להציע לנו
Anat Berger Sapir
תודה רבה נויה, שימחת אותי מאד. השיר הזה יפיפה, בשני הביצועים שלו.
זהבה גרציאני
לנצח בעד מקרדל , גם אחרי הקורונה ?
Anat Berger Sapir
אני איתך!!
אלונה
פוסט מרתק, ממש נהנית ללמוד על תהליכים שמשפיעים ומושפעים. מעבר למה שכתבת- נעליי הבלרינה הכה עדינות לתחושתי יצרו קלאסיקה של נשים עדינות וענוגות… אני שמחה שיש גם נעלי ספורט וטרקטור למושבניקיות כמוני ?
והתמונות- מעלפות, ואת מחוננת!
Anat Berger Sapir
זו שאלה מעניינת, אם הנעליים עושות את האישה, או האישה את הנעליים. בכל אופן – המון המון תודה
תמר רמות
אני מקבלת השראה מכתיבתך ובחירת הנושאים
מחכה כל פעם לחידושים ולעומק הדברים שאת מביאה
תודה
Anat Berger Sapir
תודה רבה על המחמאה תמי. כיף לשמוע
Adi
פוסט מרתק, ענת! כיף לקרוא ולדעת עוד פרטים מעניינים על העולם הקסום הזה; מדהים לראות מה תקופות של מחסור יוצרות באופנה, וכמה טוב שיש אנשים מוכשרים.. תודה רבה על הידע:)) חג אביב שמח!!
Anat Berger Sapir
תודה לך עדי. היום גיליתי מה המחסור עשה למתכונים :)) חג נפלא!
מיה
ענת, כמה מוזר שהנעליים הכי פופולריות בימינו הגיעו מהבלט ובעצם מעולם לא חשבנו(תי) על זה.
חוצמיזה, הדברים הכי יפים מגיעים ממחסור ומצוקה, אז לגמרי ברור לי שהמסכות המנומרות כאן כדי להישאר ;).
Anat Berger Sapir
מסכות מנומרות זו סוגיה שאצטרך לחשוב עליה:))
מיכל
תודה על פוסט מעשיר כל כך! מדהים לגלות את ההיסטוריה מאחורי הנעליים וכרגיל, תמונות נהדרות שמוסיפות המון
Anat Berger Sapir
כיף לשמוע. תודה
תמי
מעולה מעניין ואסטטי כל כך תודה
Anat Berger Sapir
תודה רבה תמי. הנעליים האלה מושלמות בעיניי
Galit Weinberg
שוב פוסט נהדר מבית היוצר של פיפיטה. פוסט מלא השראה ושיק. תודה רבה!!!
Anat Berger Sapir
תודה רבה גלית. חג שמח!
סופי ביסק
כתבה מעניינת ומושלמת, ובדיוק בזמן לכל המעצבות שיושבות מתוסכלות בבית
תודה ענת , אבל בהחלט נתת לי רעיון להגשים חתום ישן
Anat Berger Sapir
תודה סופי. תמיד בעד להגשים חלומות :))
יעל
ענת היקרה,
הפוסט היה מעניין ומעורר השראה.
מעניין לחשוב איזה טרנד אופנתי יישאר ויידבק בנו בתום ימים מוזרים אלו.
יעל
Anat Berger Sapir
תודה רבה יעל. אכן ימים מוזרים
רוית
ענת,
תודה על הידע הזה.
תמיד מעניין אותי לקרוא על השפעות של תהליכים על תחומי חיים שונים.
באמת מסקרן לדעת מה יהיה על המסכות בעתיד. מקווה שלא יהפכו טרנדיות מדי ?
Anat Berger Sapir
תודה רוית. האמת שהמסכות באופנה כבר כמה שנים, אבל מסיבות של זיהום אויר..נראה מה יהיה עכשיו
Sarah
פוסט מרתק! תודה ענת….
כל פעם אני מופתעת מחדש ומגלה שוב איך כל פרט / פריט בחיינו שחשבתי או אולי אפילו לא חשבתי יש לו סיפור משלו, יש לו סיבת קיום…. הוא נולד מרעיון, יוזמה, צורך פרקטי או כישרון יצירתי ועוד…. סיפור ככ יפה ומענין בזכות דרך התפתחותו המעודנת, תמונותיו המשובחות ושלל פרטיו שאת כל כך מטיבה ללקט, להעביר ולפרסם אותם בכתיבתך ואותנו מרתקות.
כייף ענק ביחוד בתקופה זו:))
Anat Berger Sapir
תודה רבה שרה. נהדר לשמוע. חג שמח! מקוה שהאביב בדרכו אליכם :))
Rena
כמיטב המסורת, שוב קיבלנו פוסט מאד מעניין ומלמד ומעורר השראה לזמן זה,
רוח היוצרים לא מפסיקה ליצור גם בעתות מצוקה,
זו הזדמנות ליוצרים ליצור גם כאשר הם מבודדים במקומות שונים בעולם בזכות הטכנולוגיה והתקשורת באינטרנט.
מחקריך על אופנה בהחלט מספקים השראה כזאת,
תמשיכי לגלות ולהוציא לאור אנשים ורעיונות מעניינים בעולם האופנה והיצירה.
כל הכבוד
רינה
Anat Berger Sapir
תודה רבה רינה. קצת בריחה מהמציאות לא תזיק :))
דפנה
יופי של פוסט- פיזר גם ערפל וגם מתח , אסקפיזם משובח מהסגר הזה. ועד שנוכל להתחדש נרקב בטרנינג..חג שמח ענתי המוכשרת
Anat Berger Sapir
הצלחת להצחיק אותי, תודה דפנה! וחג נהדר (בכל זאת) שיהיה
Irit Nitzan
תודה ענת!
כמו תמיד בפוסטים שלך – למדתי ונהניתי בו זמנית!
עירית
Anat Berger Sapir
כיף! תודה רבה
Rachel
מעניין, הקדימה את זמנה מבחינת גישה וגם מראה. כל הכבוד על התחקיר המעמיק! 😉
ותודה לאל על ה RTW !!
Anat Berger Sapir
תודה רבה רחל. היא הקדימה את זמנה מאד. ואפילו חזתה את השינוי שיצר דיור. וכן..כרגע, תודה לאל על ה RTW