קלאסיקה מודרנית | ראיון עם סולני הניו יורק סיטי בלט

• 

באביב 1983 מת George Balanchine, שייסד ב 1948 יחד עם Lincoln Kirstein, את להקת ה New York City Ballet. בלנשין נחשב לגדול הכוריאוגרפים של המאה ה 20, ולמי שהפך את הבלט הקלאסי לתופעה תרבותית מכוננת באמריקה.
את כל זה לא ידעתי במאי 1984, כשישבתי בסלון דירתנו בעיירה מונטריי אשר בקליפורניה. מהטלוויזיה בקעה מוסיקה קלאסית כלשהיא, אולי של סטרוינסקי. דמות גברית, ששיערה משוך בקפידה לאחור, ניבטה שוב ושוב מן המסך, כשבלרינות מצטופפות סביבה, ואני הבנתי שאת התוכנית שתשודר מיד, אני מוכרחה לראות. ולהבין. אבל מי יעזור בתרגום? הערכת מצב זריזה מגלה לי שאבא לא בבית, ואמא עסוקה עם אחת מאחיותיי. בצר לי, יצאתי החוצה בריצה, לכיוון הדירה שמתחתינו.

“ג’סוניה בבית?”

“כן”

“יכולה לעלות?”

“כן”

שעטנו חזרה למעלה.

את הרטרוספקטיבה הדוקומנטרית במלאת שנה למותו של בלנשין, ראיתי יחד עם ג’סוניה, שכנתי המקסיקנית מלמטה, שהייתה גדולה ממני בשנה, ובלט היה ממנה והלאה. האנגלית של שתינו הספיקה בקושי, אבל הריקוד והמוסיקה שעלו מן המסך השלימו את מה שחסר אוצר המילים שלנו.

אם מישהו היה אומר לי אז, כשעמדתי נרגשת מול הטלויזיה, כי בחלוף שלושה עשורים אזכה לראיין את סולני להקת ה NYCB לקראת הופעתם בישראל, הייתי צוחקת במבוכה גדולה.

===

סולני הלהקה מגיעים ארצה במסגרת הרכב הנקרא “Stars of American Ballet”. היה לי הכבוד לשוחח עם מר דניאל אולבריכט, רקדן בכיר בלהקת הניו יורק סיטי בלט, ומנהלו האומנותי של ההרכב, ועם כמה מרקדניו, על ארבע היצירות אותן ירקדו בישראל. ארבע יצירות המציגות את הסטוריית המחול המרתקת של הלהקה, ושל המחול הקלאסי בכלל.

=

• 

George Balanchine

בלנשין נולד ורקד בסן פטרסבורג, בימי רוסיה האימפריאלית, כשבלט ייצג מערכת שלמה של נורמות התנהגות ומוסר, ושימש (גם) ככלי להאדרת הצאר ומשפחתו. בימי המהפיכה הבולשביקית התגלגל בלנשין לפאריז, והפך לכוריאוגרף של בלט רוס, להקתו הנודעת של סרגיי דיאגלב. שם הפנה עורף לפן האריסטוקרטי והרומנטי של הבלט, והחל להתנסות בבלט נטול עלילה, שבו הלוגיקה היחידה היא ויזואלית ומוסיקלית. שם גם נבטה גדולתו, כשיצר את הבלט הניאו – קלאסי הראשון: Apollon musagète. את היצירה הזו ראה בלונדון האינטלקטואל האמריקאי חובב המחול לינקולן קירשטיין, והחליט להביא את הכוריאוגרף שהעניק מודרניות חדשה לבלט הקלאסי – לניו יורק.

=

• 

Diamonds

ב 1967, בעקבות פגישה עם אומן הצורפות Claude Arpels, (כן כן, ארפלס מ’ואן קליף & ארפלס’) מעלה בלנשין בלט נטול עלילה הנקרא Jewels. בישראל ירקדו הסולנים את Diamonds, המערכה השלישית שמגיעה אחרי Emeralds ו Rubies. בלנשין אמר כי The ballet has nothing to do with jewels, the dancers are just dressed as jewels. 

שאלתי את דניאל, מהי אם כן ההשראה ליצירה, ואיך רקדן מוציא לפועל תפקיד שאינו מבוסס על דמות?
“ביצירה הזו בלנשין משקף למעשה את שלוש התחנות המשמעותיות של חייו. Emeralds את צרפת, Rubies את אמריקה, וב Diamonds נגלים בפני הצופה שורשיו ברוסיה האימפריאלית. ההשראה שלו מגיעה מהמוסיקה, ובאה לידי ביטוי בתלבושות של כל מערכה, ואלה גם הדברים שמנחים את הרקדנים בביצוע היצירה”.

Diamonds נוצרה למוסיקה של צ’ייקובסקי, שסימל עבור בלנשין, יותר מכל מלחין אחר,  את רוסיה של שנות ילדותו: יפיפייה ומלכותית. למרות שבלנשין היגר לארצות הברית, הוא נשאר מחובר לשורשיו האירופאיים. הרבה מאנשי הצוות בבית הספר ובלהקה שהקים, היו כמוהו, מהגרים מעולם שנכחד. כזו היתה גם Barbara Karinska, שעיצבה את התלבושות האיקוניות ל Jewels.

קטע הסולו ב Diamonds נוצר עבור הבלרינה Suzanne Farrell, מי שהיתה המוזה, וגם אחת מנשותיו של בלנשין.

שאלתי את הבלרינה Teresa Reichlen, איך זה מרגיש לרקוד בנעלי אגדות מן העבר?
“מצד אחד אני מרגישה בת מזל שזכיתי לרקוד את אחד מהתפקידים הרבים שנוצרו עבור הגברת פארל. מצד שני, היא היתה רקדנית כל כך ייחודית, שלרקוד את אחד מתפקידיה, עשוי להיות מאיים. בזכות העובדה שלמדתי את התפקיד דרך הביצוע שלה, הצלחתי להבין טוב יותר את המוסיקה של צ’ייקובסקי, ואת הכוריאוגרפיה של בלנשין. התובנות האלה מאפשרות לי להשאיר חותם אישי על התפקיד”.

=

• 

Who Cares?

ב 1970 מעלה בלנשין את הבלט ?Who Cares ל 16 משיריו של ג’ורג’ גרשווין שנכתבו בין השנים 1924 – 1931 (אחד מהם נקרא ?Who Cares). אני חשבתי שבלנשין התרשם משנות ה 20 הסוערות, ולכן בחר דווקא בשירים אלה של גרשווין, אבל דניאל תיקן אותי:
“בלנשין השתמש במה שהיה מתחת לפני השטח במוסיקה המוכרת והנגישה של גרשווין: חיוניות, אנרגטיות, קלילות ושמחה מתפרצת. כל אלה סימלו עבור בלנשין את אמריקה בכלל, ואת העיר ניו יורק בפרט. לאו דווקא בשנות ה 20. את האיכויות האלה רואים גם בכוריאוגרפיה שהוא בנה לשירים הללו “.

ואם מדברים על ניו יורק, איך זה מרגיש לרקוד בלב הפועם של המחול העולמי?
“ניו יורק היא בירה של כל אומנויות הבמה: מחול, מוסיקה, תיאטרון, מחזות זמר, אופרה, ועוד. בשל כך, אומנים רבים מגיעים אליה כדי לקבל השראה, והקהל בה כל כך מתוחכם ומיומן בצפייה, שקשה מאד לרצות אותו. אם הצלחת בניו יורק, כנראה שתצליח גם בכל מקום אחר”.

=

• 

• 

In the Night

Jerome Robbins היא הדמות השנייה רבת ההשפעה בהסטוריה של להקת ה NYCB. תחילה כרקדן, ואז ככוריאוגרף וכמנהל אומנותי שותף בלהקה, אחראי רובינס ליותר מ 50 מיצירות הבלט שלה. בין לבין, וגם תוך כדי, שינה רובינס את פני תעשיית המיוזיקלס בברודווי, בקולנוע ובטלוויזיה:  ככוריאוגרף ולעיתים גם כבימאי, הוא יצר קלאסיקות כמו “המלך ואני”, “סיפור הפרברים”, “מצחיקונת”, ו “כנר על הגג”.  בישראל ירקדו הסולנים את הבלט In the Night מ 1970, לנוקטורנים של שופן. (נוקטורן היא יצירה קלאסית המתארת את הלילה, או מעניקה תחושה לילית, ולכן קצבה איטי לרוב, ואופיה מנומנם או רגשני). שלושה זוגות רוקדים שלושה מצבי צבירה של אהבה: לירית, מרה – מתוקה, וסוערת.

שאלתי את דניאל, האם לגיל הרקדנים יש משמעות ביכולת לבטא מורכבות של אהבה?
“גם כאן העיקרון המנחה הוא מוסיקלי. לכל אחד מהנוקטורנים יש mood שונה, והם אלה שמנחים את ‘סוג’ האהבה שבאה לידי ביטוי בכוריאוגרפיה של הקטע. הרקדנים נדרשים לדיוק טכני ולבשלות כדי לבצע כל אחד מן הקטעים, וגם אם הם צעירים, המוסיקה מוציאה מהם את המורכבות הנדרשת”.

איך זה מרגיש לרקוד לכוריאוגרפיה של רובינס? האם ניסיונו הרב בברודווי מורגש בתוך הבלטים שלו?
“שאלה מצוינת. יש יצירות בלט שבהם הכישורים התיאטרליים שלו מורגשים היטב, כמו ב”סוויטה של סיפור הפרברים”. באופן כללי אפשר לומר כי בכל יצירות הבלט של רובינס יש לרקדנים תחושה של תנועה טבעית, בלתי צפויה, ומשוחררת. זו הסיבה שרקדנים כל כך נהנים לרקוד את היצירות שלו גם היום”.

=

• 

After the Rain

After the Rain של Christopher Wheeldon, היא היצירה המאוחרת ביותר איתה יופיע בארץ הרכב הסולנים: היא נוצרה ב 2005. וילדון הבריטי, שנחשב היום לאחד הכוריאוגרפים המובילים בעולם, רקד ב NYCB, והיה כוריאוגרף הבית הראשון שלה. כאן, כמו ברבות מיצירותיו, הוא מנסה לשלב בין המחול הקלאסי למודרני, ולכן היצירה הזו שונה משאר הקטעים שיועלו בישראל גם מבחינה ויזואלית: הרקדנית אינה על פוינט, שערה אינו אסוף, והיא לובשת בגד גוף פשוט למראה, בעוד הרקדן יחף וחשוף חזה.

עבור רקדנים, האם יש הבדל בין ביצוע בלט שנוצר לפני יותר מחמישים שנה, לבין ביצוע  של בלט חדש יחסית?
“אני חושב שהיצירות החדשות, אינן מחוייבות לאותם סטנדרטים כמו היצירות המוקדמות יותר, מבחינת המוסיקה, הכוריאוגרפיה, והתלבושות. ביצירות החדשות, היכולות האינדיבידואליות של כל רקדן באות לידי ביטוי ביתר קלות. כך או כך, כל רקדן אסיר תודה על ההזדמנות להיות חלק מההיסטוריה של כל יצירה, חדשה, או ישנה”.

כשהכשרתו של רקדן היא קלאסית (כלומר למד ורקד בלט קלאסי), איך זה מרגיש לרקוד יצירה מודרנית יחסית כמו After the Rain? האם הוא חסר את השליטה והמבנה, או נהנה מהחופש היחסי?
“שאלה נהדרת. הבסיס לרוב סוגי המחול נשען היום על בלט קלאסי. אם ההכשרה שלך טובה, יש לך מודעות גוף מפותחת, והיכרות עם יכולות התנועה של הגוף שלך. אם יש לך את שני אלה, אתה הופך לורסטילי יותר, וככל שהרקדן ורסטילי יותר, כך הוא יכול להתמודד בהצלחה עם סוגים רבים יותר של כוריאוגרפיה”.

• 

בהנחה שרוב הרפרטואר של הלהקה כולל תלבושת מבוססת טוטו, שאלתי את הבלרינה Miriam Miller איך זה מרגיש לרקוד בבגד גוף בלבד. האם היא מרגישה חשופה יותר? האם היא מעדיפה את ההדר של תלבושת הטוטו? 
“למרות שאני אוהבת את איכות התנועה, ואת הדרמה שטוטו מנצנץ או חצאית טול ארוכה מוסיפות לאסתטיקה הכללית של יצירה, אני מעדיפה לרקוד ביצירות עם תלבושת הכוללת בגד גוף בלבד. החשיפה הזו מוסיפה פגיעות לכל אספקט של היצירה. ב After the Rain למשל, הכוריאוגרפיה, המוסיקה, הכוח והאמנותיות של הרקדנים, מועצמים על ידי התלבושת המינימלית. אני מוצאת נחמה בלהופיע ללא הסחת הדעת של תלבושת מפוארת, כיון שזה מאפשר  לרגשות גולמיים יותר לעלות לפני השטח. במקום לגלם “דמות”, אני יכולה פשוט להיות אני, כבן אדם”.

===

12 כוכבי הבלט האמריקאי – סולני הניו יורק סיטי בלט, יופיעו בליווי מוסיקה חיה של כינור ופסנתר, במרכז עונת המחול של היכל אמנויות הבמה הרצליה בתאריכים 7-4 במרץ 2020, וב 8 במרץ 2020 באודיטוריום חיפה.
כרטיסים להופעות בהרצליה אפשר למצוא כאן. כרטיסים להופעה בחיפה אפשר למצוא כאן.

=

לציון יום השנה ה 12 לאסון התאומים, הופיעו רקדני ה NYCB מריה קורוסקי ואסק לה קור (שיגיע לישראל), עם קטע מהיצירה After the Rain, במרפסת הקומה ה 57 של בנין ה Four World Trade Center: