Sandrine Pelletier, Flashdance, Fabric, Latex, Acrylic, 2009
“Get up Anna”
“It’s Anat, Madame”
“Never mind. Just get up”
“Yes Madame Ivanovsky”
“!Now do it again! And don’t look to floor. That’s reason you fall”
השיעורים הראשונים על פוינט אצל מדאם איבנובסקי במונטריי, היו קשים. מצד אחד התקדמתי צעד חשוב בדרך להגשמת החלום להיות בלרינה. מצד שני, הדרך לשם התגלתה כרצופה בנפילות כואבות ובלתי חינניות אל הרצפה. ולא רק הנפילות כאבו. האצבעות, הקרסוליים, האגו ושרירי הרגליים, כולם קרסו מן המאמץ החדש.
מי עזרה לי להתמודד עם הכאב? לא אחרת מ‘בת הים הקטנה’. זו שאת סיפורה שמעתי עוד בכרמיאל, בוקע מן הפטיפון הישן בסלון. זו שבשם האהבה, והסקרנות אל העולם שמעל, מוותרת על זנב הדג, ומקבלת זוג רגליים אנושיות. שכאב חד מפלח את גופה כשהיא רוקדת עם נסיך, משל היו רגליה שני סכינים. בת הים התגברה על הכאב, והגשימה את חלומה. וגם אני בסוף הצלחתי. (מדאם איבנובסקי לעומת זאת, מעולם לא הצליחה לומר Anat).
===
Pierina Legnani , Cinderella, St. Petersburg Theater, 1893
הטכנולוגיה של סינדרלה
אם עברו כמעט 200 שנים מאז הוצגה הטכניקה לראשונה, איך ייתכן שעדיין כואב לרקוד על פוינט? התשובה קשורה הן לנעליים והן לריקוד עצמו, ולאופן התפתחותם ההדדי.
מארי טאליוני, עליה כתבתי כאן, הדגימה בתחילת המאה ה 19, איך בשם היופי, מחיר הריקוד על פוינט – הכאב – אינו גלוי לצופה. לא הרבה רקדניות הלכו בעקבותיה, ועם דעיכת הרומנטיציזם, ריקוד על פוינט הפך מחזה די נדיר. לקראת סוף אותה מאה, עולה קרנה של אומנות הבלט ברוסיה, לשם מגיעים מורים צרפתיים ובלרינות איטלקיות. ושם, משתנות לראשונה פניהן של נעלי הפוינט, וכתוצאה מכך, טכניקת הריקוד בהן, צוברת פופולריות רבה.
Marius Petipa, הכוריאוגרף האגדי של הבלט האימפריאלי הרוסי, מעריץ את הבלט הרומנטי, ומחליט להעלות את מינון הריקוד על פוינט בלהקה. הבלרינות האיטלקיות, נודעות באתלטיות ובנועזות הפיזית שלהן, נענות לאתגר. אחת מהן, Pierina Legnan, מככבת בבכורת היצירה “סינדרלה” ב 1893. לבקשתה, סנדלר מכין עבורה נעלי פוינט עם כמה שכבות בד, קשיחות מעט סביב האצבעות. הוא אף מוסיף – לראשונה – מעין פלטפורמה עליה ניתן לדרוך עם קצות האצבעות. הטכנולוגיה המשופרת של נעלי הפוינט, מאפשרת ללניאני להפגין ביצועים טכניים יוצאי דופן כסינדרלה. הם גם הופכים אותה עצמה לסינדרלה: פטיפה המוקסם מעניק לה את דרגת האומן הבכירה והנדירה בעולם המחול: Prima Ballerina Assoluta.
=
AP Photo, Anna Pavlova, Belgium, September 16, 1927
הטכניקה של אנה פבלובה
הנחת היסודות לנעל הפוינט המודרנית נזקפת לזכותה של בלרינה ידועה לא פחות, אנה פבלובה, מן הבלרינות המשפיעות במאה ה 20. פבלובה לא נחשבה מבצעת וירטואוזית. היו לה כפות רגליים צרות ומקושתות מאד, מה שהשאיר אותה חשופה במיוחד לפציעות. כדי לפצות על כך, וכדי שתוכל להפגין טכניקה ראויה, גם היא יוצרת טכנולוגיה חדשה, כזו שתיקח בחשבון את מגבלותיה. היא מפרקת את סוליית הקרטון הפנימית של נעלי הפוינט, ומכניסה במקומה תמיכה עשויה עור נוקשה. היא גם מרחיבה ומרפדת את אזור האצבעות, מכיון שהעמידה על פוינט פגעה בבהונותיה הארוכות. כך נוצר הבסיס ל Toe Box הקשיח שקיים עד היום בנעלי הפוינט. (אגב, בליתוגרפיות ובצילומים של פבלובה אזור הבהונות נראה קטן בהרבה ממה שהיה במציאות. ב”חומרי הפרסום” הללו, היה נהוג להציג מציאות אידילית, המקדשת כף רגל זעירה ונעל פוינט עם קצה דקיק) הטכנולוגיה המשופרת אמנם לא קירבה את פבלובה לווירטואוזיות הפיזית של הבלרינות האיטלקיות, אך היא אפשרה לה לפתח ליריות ואקספרסיביות שהשאירו חותם עמוק על טכניקת הבלט.
=
יופי וכאב לפי ג’ורג’ בלנשין
ככל שהנעליים אפשרו תנועה מורכבת יותר, כך גברה הדרישה מהנעליים – לאפשר תנועה מורכבת עוד יותר. נדמה כי מי שדחף את הנעליים אך בעיקר את הרקדנית עד לקצה, מי שהצדיק את הציטוט היפיפה הזה של איינשטיין, הוא הכוריאוגרף ג’ורג’ בלנשין.
Dancers are the athletes of god / Albert Einstein
היצירות של בלנשין הדגישו מהירות, כוח, גמישות ודיוק. כדי להשיג את כל אלה הוא ביקש מ Salvatore Capezio לייצר נעל שתהיה עדינה יותר מהנעל המאסיבית (ולכן גם הרועשת) יחסית, שפבלובה השאירה אחריה. כזו שתאריך את רגל הרקדנית, ותדגיש את קווי החלל הארוכים, שניסה ליצור עם הכוריאוגרפיה שלו.
בלנשין אהב את האסתטיקה של נעלי הפוינט. הוא אפילו טען כי לולא הן, לא היה הופך לכוריאוגרף. עד כדי כך היו יפות בעיניו, ומשמעותיות לכוריאוגרפיה שלו, שדרש מכל רקדניות הלהקה, לא רק מסולניותיה, להתאמן בריקוד על פוינט. הוא אף הפך אותה לנעל האימון וההופעה העיקרית, להבדיל מנעל הבלט הרגילה שהיתה הדומיננטית עד אז. על הרקדנית הוטל להתמודד עם, ובשם היופי גם להסתיר את – הכאב. בלנשין יצר זהות מוחלטת בין הטכנולוגיה (הנעליים) לבין הטכניקה (הבלט): הוא הפך את נעלי הפוינט לחלק בלתי נפרד מגופה של הרקדנית. מאז, כל הרקדניות, בכל הלהקות הקלאסיות, רוקדות על פוינט, עשר ואפילו שתים – עשרה שעות ביום. כך צעד בעקבות טאליוני, וחיזק את הפרדוקס העומד מאחורי נעלי הפוינט: יופי, אצילות ועדינות מצד אחד, כאב, נחישות ועוצמה על אנושית מן הצד השני.
=
Henry Leutwyler, BALLET, Photographs of NYCB, 2013
עשר קטנות על נעלי פוינט
1. הן נתפרות בעבודת יד מפרכת, בדומה לאופן בו יוצרו במאה ה 19, מבד, קרטון, עור ודבקים.
2. ייצורן נעשה מן הפנים אל החוץ. רק כשכל החלקים מחוברים הופכים אותן לצורך תוספות אחרונות.
3. שתי הנעליים זהות, ואינן מסומנות כ’ימין’ או ‘שמאל’.
4. הרקדנית מקדישה עד שעה שלמה לטיפול בכל זוג חדש, כדי שתוכל להתחיל לרקוד בו. היא תופרת רצועות גומי וסרטי סטן, לרוב בחוט דנטלי (החזק יותר מחוט כותנה), כדי לעגן את הנעל אל הקרסול. היא שורטת בסכין את הסוליה החיצונית, ומוסיפה תיפורים מסביב לפלטפורמה כדי לקבל אחיזה טובה יותר ברצפה. רקדנית שדורכת על הנעל כדי לרכך את הסוליה והקופסה, אינו מחזה נדיר.
5 את כל זה היא עושה הרבה מאד פעמים: זוג נעלי פוינט מחזיק מעמד שעות בודדות עד שהוא “מת”, ורקדנית מקצועית יכולה “לשרוף” גם שני זוגות ביום. ב 1980 פתחו רקדניות אמריקאיות בשביתה על מנת ששעות ההכנה הללו יוכרו כשעות עבודה. הן הצליחו.
6. עצמות כף הרגל מהוות יותר מ 25% מסך העצמות בגופינו. תוסיפו על כך עוד 100 שרירים גידים ורצועות, ותקבלו תנאים אופטימליים לאינסוף פציעות אפשריות.
7. למה זה קורה? כי הליכה בנעלי הפוינט, מפעילה על כף הרגל לחצים הגדולים כמעט פי ארבעה, בהשוואה להליכה ברגליים יחפות.
8. איך מתמודדים עם הכאב? משחה להרדמת חניכיים נחשבת פופולרית, כמו גם משחות לטיפול בטחורים. הניחוח מאחורי הקלעים? לא משהו. בסוף הופעה טובלות רקדניות את כפות רגליהן בדליי קרח להרגעת הרקמות. כאב ונחישות, כבר אמרתי.
Marry MqCartney, OFF POINTE, Royal Ballet After Hours’, 2004
9. כל רקדנית היא כמו סינדרלה: מכיוון שאין כף רגל אחת דומה לאחרת, המסע אל המותג, המודל, והיצרן הספציפיים, שיענו על צרכים אסתטיים וימנעו פציעות, עשוי להימשך זמן רב.
10. רקדניות בכירות בלהקות רבות זכאיות לנעלי פוינט בהתאמה אישית. ממש כמו בקוטור, המידה והפיזיולוגיה הספציפית של הרקדנית נלקחים בחשבון, והיא מקבלת נעליים המיוצרות במיוחד עבורה.
עוד על ייצור נעלי פוינט אפשר לראות כאן, ועל כיצד מכשירה הרקדנית את נעליה – כאן.
=
One shoe can change your life / Cinderella
Patent leather and elastic Ballet Flats, Comme des Garçons, Spring 2005
Bill Gaytten, Cristian Dior, Fall 2012 RTW 
Jean Paul Gaultier, Fall 2011 Couture
Beyoncé, Green Light Video Clip screenshot, 2006
פרדוקס נעלי הפוינט באופנה
נעלי הפוינט מסמלות את רצון הבלרינה לגלם אשלייה של יצור שמיימי ועל אנושי. זאת בניגוד גמור לאימפקט הממשי שיש להן על הגוף האנושי. האובייקט העדין, החלק והמבריק, שהשתמר מאות שנים, מכסה היום, בדיוק כמו אז, כפות רגליים חזקות, פצועות ומיובלות. הפרדוקס הזה, בין יופי רומנטי מרחף מהאגדות, לבין עוצמה, נחישות וכאב ארציים, מרתק את עולם האופנה. הרי גם הוא כידוע, מתהדר בדיאלוג משלו, בין יופי ונוחות, אסתטיקה וכאב.
השפעת נעלי הפוינט על נעלי האופנה היא גורפת. החל מנעליים שטוחות המקבלות סיומת מרובעת כמו אצל ריי קוואקובו, וכלה בנעלי עקב כשל ז’אן פול גוטייה. אפילו בעולם נעלי הפטיש, בו מיוחסות לנעליים תכונות מיניות, יש עקבות ברורים לפרדוקס היופי, התהילה, הכוח והכאב – של נעלי הפוינט, ושל הבלרינה אותה הן מסמלות. העקבים כאן גבוהים כל כך, עד שנדמה כי הנועלת עומדת על בהונותיה.
Christian Louboutine, Patent leather Fetish Ballerina pumps, 2007
Isn’t the classical dancing ballet slipper the ultimate heel? The heel which makes dancers closer than any other women to the sky, closer to heaven! / Christian Louboutin
Alexander McQueen, Plato’s Atlantis, Leather Titanic Ballerina Pump, Spring 2010 RTW
בת הים הקטנה של אלכסנדר מקווין
אבל הנעל שמייצגת עבורי, אולי יותר מכולן את הדיסוננס בבלט, היא דווקא זו בעלת הצללית השיגרתית למראה, ה Titanic Ballerina Pump בעיצוב אלכסנדר מקווין. ב 2009 מציג מקווין קולקציה מהפכנית בשם Plato’s Atlantis, המנסה לשקף מצב אפוקליפטי עתידני, בו הזנחה אקולוגית תחזיר את המין האנושי לחיים מתחת למים. הדוגמניות לבשו שמלות בהדפסת תלת – מימד, שנראו כעורות זוחלים, עם איפור פנים ושיער עתידניים.
הנעל בנויה מחלק קדמי נשי חלק ומרובע, עם שרוך גומי הנקשר לפפיון בקו העור. העתק סטנדרטי למדי של חזית נעל פוינט. אבל אצל מקווין, שום דבר אינו סטנדרטי, והרבה מסתתר מתחת לפני השטח. או, במקרה הזה, מאחוריו. עקב הנעל עשוי מלאכת מחשבת של פיסות טיטניום גבריות, מחוברות יחדיו בברגים. החלקים מתנשאים לגובה, וחובקים את גוף הנעל מאחור.
האם אלה שברי הטיטאניק? או קרעי צוללת אבודה? ייתכן. לי מזכיר הניגוד בין חזית הנעל לירכתיה, את נעל הפוינט, ואת הפרדוקס שהיא מייצגת: יופי עדינות ואצילות מול הקהל, כוח של מכונה, וגוף מפלדה, מאחורי הקלעים.
ואולי ההשראה של מקווין היתה בכלל בת הים הקטנה, ושני הסכינים שרקדה בהם, כשניסתה להגשים את חלומה ולהתרומם מן הים? אין לדעת. כך או כך, כל עוד תשרוד אומנות הבלט, וכל עוד לא ימצא הפיתרון שיעלים את הכאב, פרדוקס נעלי הפוינט והשפעתו על עולם האופנה, ימשיכו להתקיים.
מצד שני, אולי, רק אולי, אנחנו בעצם נהנים מקיומו של הפרדוקס. הוא הרי מספק לנו סיפור סינדרלה, על גוף אנושי שמצליח להפיק כל כך הרבה יופי, על אף הסבל הבלתי אנושי הנדרש לשם כך.
Noritaka Tatehana, Lady Pointe Shoes, 2012 
Noritaka Tatehana, Lady Pointe Shoes, 2012
‘Fancy Footwork’ by Paul Maffi, Ramses Barden & Raye Arthurs, CR Fashion Book Spring/Summer 2013
=
So wrap me up with water
Wrap me up with something
=
Cillian Murphy מביים את הקליפ לשיר של Money עם רקדני ה English National Ballet.
לשאלה “מדוע בחרת לביים קליפ דווקא עם רקדנים”, הוא ענה: “הכוח והשבריריות שלהם שבו את ליבי.”
44 Comments
עפרה רוזנברג
קראתי הפוסט המרתק, המחדש, הפותח עולמות, ברחתי, חזרתי וקראתי, הגבתי ומחקתי, הלכתי לישון על מה אני חשה… ׳אי נוחות בעליל׳ מהסבל היזום של נעלי הפוינט. אני מבינה שהרקדניות אוהבות את זה… אבל אלליייי.
Anat Berger Sapir
תודה עפרה יקרה. יכולה להבין איך במבט מהצד זה נראה לא הגיוני. מבפנים לעומת זאת..פעם אנסה להסביר.
Sophy Rabotnik
מעניין ומשכיל כרגיל, וגרמת לי להבין מדוע הבן שלי המשיך לרקוד ואילו הבת קראה למורה שלה לבלט ,” נאצית”
אני מעולם לא הצלחתי לעשות צעד קטן אפילו על נעלי עקב, לא מוכנה לסבול , כנראה שאומנית כבר לא תצא ממני
Anat Berger Sapir
תודה סופי. ואין גיל לאומנות!
מאיה
שופעת ידע , תמיד הכל כתוב ומצולם בדרך מופלאה. נהניתי לקרוא?
Anat Berger Sapir
תודה רבה מאיה, משמח לשמוע
רוית רדיאן
איזה תענוג לקרוא אותך!
כל כך מלא תמיד בתוכן ובזוויות הראייה שלך. אהבתי מאוד!
למרות שרקדתי כילדה, מעולם לא רקדתי בלט.
למרות שחשבתי על העינוי הזה של נעלי פוינט (רבות מחברותיי וזה) מעולם לא העמקתי בכך.
לכן כנראה מצאתי שהתיאור שלך פשוט עורר בי כזו התנגדות… (לתופעה כמובן לא אליך חלילה)
מרגיש כמו עוד סוג של אומנות שהמבצעות ברובן נשים והכוריאוגרפים ומכתיבי הדרך הם גברים… כואב לי לחשוב על התהליך…
ותודה שהבאת הכל עם כל המורכבות.
Anat Berger Sapir
תודה רבה רוית. לא בטוחה שהתכוונתי לעורר דיון מגדרי כל כך גורף :)) בכל אופן, גם כשהכוריאוגרפיה נעשית על ידי נשים, עדיין כולן רוקדות בפוינט. זו האמנות.
Adi Lior Zomer
פוסט כ”כ יפה ומרתק, המשך החלום החי על בלרינות; התיאור של היופי והכאב ששזורים אחד בשני מעניק עומק מיוחד לנושא, וכן, זה לגמרי פרפראזה לחיים.
את כותבת נפלא, הסיפור האישי עם מאדאם איבנובסקי כ”כ חי ומרגש, והוא פתיח נהדר לנושא הזה.
צילומים נדירים ומרתקים מלווים את הפוסט באופן שמרחיב את הכתוב ופותח פתח לדימיון. עונג צרוף. כמו לקחת קורס עומק בהיסטוריה של הריקוד, כפי שמשתקפת באופנה. לומדת בכל פעם יותר ויותר. תודה!
Anat Berger Sapir
תודה עדי יקרה, ריגשת אותי ממש!
Irit
ענת,
אני מודה שקצת נתקעתי (מחשבתית) באיזור שבו סיפרת על פבלובה…
לא יכולתי שלא לתהות אם היא קשורה לפבלובה ההיא (קצפת וכל השאר…).
שוב לקחת אותי לסיבוב שלא הייתי מגיעה אליו בלעדייך!
תודה על פוסט מחכים ומעניין!
עירית
Anat Berger Sapir
תודה רבה עירית, הצחקת אותי ממש:)) והשמועה אומרת שהקינוח העונה לשם “פבלובה” הומצא ב 1926 בניו זילנד, בזמן שפבלובה הרקדנית ביקרה במקום.
זהבה גרציאני
וואו כאב לי כל רגע משש באצבעות. ידעתי תמיד אבל עכשיו יותר, כמה תובעני הוא המחול. רוצה לברוח למחול המודרני זה היחף. אבל יודעת שאולי גם שם די כואב? מתלבטת אם המחיר שווה ומה יש לו לאדם שתמיד רוצה לעשות את מה שאי אפשר.
Anat Berger Sapir
לכל צורת אומנות פיזית יש מחיר, וגם במחול המודרני יש פציעות. אבל זו הרוח האנושית, לחפש את הגבולות. תודה זהבה.
שירי
מרתק בכלכך הרבה רמות! המסורת, המנהגים, מה שצריך וכל העיוותים שבדרך? האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם בכלל שווה את כל הסבל או שבעצם זה הכח והחוזק? הרבה שאלות למודל שגדלנו עליו…ושוב גם בהיבט המגדרי מעלה שאלות רבות. אבל אין ספק שתמונה אחת של נעלי הפוינט שווה אלף מילים ורגשות. את מדהימה כמו תמיד!
Anat Berger Sapir
תודה רבה שירי, ואני מסכימה איתך. עבור הצופה, ריקוד אחד בפוינט שווה אלף מילים. אבל גם עבור הרקדנית, המחיר שווה את הסיפוק. אחרת היא לא היתה רוקדת.
Adi
ענת יקרה,
שוב למדתי מידע רב שלא ידעתי.
משהו בי התקומם לנוכח ההבנה שבתקופה כזאת, עדיין מתקיימות הופעות בלט תוך ידיעה לגבי הסבל העצום שעובר על הרקדניות.
הקריאה החזירה אותי לימים חשוכים וגיליתי לתדהמתי איזו דרך פתלתלה ומורכבת יש לנו עדיין לעבור.
בעולם שבו אפשר לשים אסלה בתוך מוזיאון, הגיעה העת שתקום רקדנית ותעלה מופע בלט שונה, אחר, שמייצר גיחוך לגבי הסבל שנדמה שמצדיק את האצילות וה”שמימיות”.
אין ספק שמעתה אסתכל אחרת כשאצפה במופעים שכאלו.
Anat Berger Sapir
הי עדי, ותודה. לא בכדי הגדיר איינשטיין את הרקדנים כ”אתלטים אלוהיים”. בלט קלאסי דומה לספורט תחרותי. גם שם יש כאב וסבל, שלמתבונן מהצד נראים מוגזמים. גם ציירים וכותבים סובלים לא מעט. זו האומנות, וזו היצירה. אגב, גם במחול שאינו כרוך בנעלי פוינט יש לא מעט סבל, ולא מעט כאב.
יעל
מעניין ואסתטי, שוב תודה.
Anat Berger Sapir
תודה לך יעל
ריבי
איזה תענוג של פוסט. מחזיר אותי לימי המחול של הבנות. תודה!
Anat Berger Sapir
תודה רבה ריבי :))
נגה
איזה פרדוקס משוגע!
ממש יכולתי להרגיש את הכאב, במיוחד בתמונה של הרגל הפצועה.
נהנית לקרוא כל פעם מחדש ולגלות עולם שלא הייתי חשופה אליו קודם…
Anat Berger Sapir
כייף! תודה נגה
Rachel
פוסט מקסים ענת ☺
עובדות מעניינות על הנעליים (לא ידעתי שהן מתכלות ברמות כאלה..)
Anat Berger Sapir
תודה רבה רחל. שמחה שאהבת
מיה הירש
אומרים שהאמנות הטובה ביותר נוצרת בייסורים. לא יודעת כמה אני מסכימה עם זה, אבל אין ספק שפה מדובר באקסטרים. תוהה אם תקום הבלרינה שתגיד שהיא לא מוכנה לשלם את המחיר ותצליח לשנות את פני הבלט לכיוון אחר.
Anat Berger Sapir
הכשרה בנעלי פוינט מתחילה בגילאי 10-12, כך שמי שהעניין לא מתאים לה, לא הופכת לרקדנית מקצועית. אבל, יש רקדניות קלאסיות שעוברות לרקוד יחפות בבלט מודרני :))
Maya Hirsch
אז התקווה צריכה להגיע מהכוריאוגרפים? אין סיכוי שילדות יהיו חזקות מספיק להתנגד להתעללות הזאת בגוף שלהן, וממה שאת אומרת רקדניות שעוברות לרקוד יחפות במחול מורדני למעשה ״מוותרות״ על הבלט…
Anat Berger Sapir
להקות רפרטואר קלאסי, תמיד ירקדו בפוינט, אלא אם כן יש עיבוד מיוחד ללא הנעליים. בלרינות שעוברות לבלט מודרני, עוברות לסוג אחר של אומנות, שנעלי פוינט הן לא חלק ממנה. זה אולי נראה קיצוני, אבל בדומה לענפי ספורט אולימפיים למשל, מאמץ וסבל קיצוניים הם חלק מעניין :))
סיגל כנפו
ענת
מאוד נהניתי לקרוא את סיפור הנעלי פוינט, עד כדי כך שחשתי את הכאב של הרקדניות בקצות אצבעות הרגליים שלי עצמי.
מה שנראה כמעט מלאכי מחד כל כך כואב מאידך וכמה זה לא מפתיע שדווקא כוריאוגרף גבר הוא זה שהגביר את השימוש בנעלי עינויים אלה!
נהנית כל פעם מחדש!
תמשיכי להחכים אותנו,
תודה?
Anat Berger Sapir
שמחה שנהנית סיגל, ואת צודקת. לאורך ההיסטוריה הכוריאוגרפים היו בעיקר גברים. מניחה שאכתוב על זה פוסט :))
Yonit
קראתי את הפוסט שלך 3 פעמים וצפיתי בסרטון וביתר.הלינקים. זה מהפנט ברמות על.
וכואב נורא.
איך התגברת על הכאבים?
כמה נחישות צריך בשביל להיות על האצבעות.
תודה על הרחבת הידע. כמובן שלא היה לי מושג קלוש.
Anat Berger Sapir
שמחה שאהבת יונית! אני חושבת שאדרנלין מעכב תחושת כאב..הייתי בהיי רוב הזמן:))
אלונה
פוסט מרתק, למדתי כל כך הרבה- עד שכאבו לי הרגליים ? אהבתי את הפרדוקס: ״ יופי, אצילות ועדינות מצד אחד, כאב, נחישות ועוצמה על אנושית מן הצד השני״. אני חושבת שפה הפרדוקס מאוד חזק. אבל הוא גם יכול לחלוש על כל התפישה של נשים- במיוחד בתקופה ההיא, כלפי חוץ: עדינות ואצילות, וכלפי פנים: עוצמתיות ובוערות…
Anat Berger Sapir
תודה אלונה. בכל תקופה ציפו מנשים, וגם מגברים להציג חזות שלא תמיד תאמה את המציאות הפנימית שלהם. מה שיפה ומורכב בבלט, הוא שהנשים הללו רוקדות מתוך אש פנימית. זו כמעט אינה בחירה.
עמית סנדיק
ענת יקרה
פוסט מושלם….ממש התרגשתי
תמשיכי…תמשיכי למצוא את הזוויות המיוחדות והלא שגרתיות ולהאיר אותן.
חיבוק
עמית
Anat Berger Sapir
תודה רבה עמית, ריגשת אותי בעצמך!
יפעת
פוסט מרתק, כתוב היטב.
מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים, עם פריסת האמביוולנטיות וכל המשתמע מכך .
כל הכבוד ענת.
מחכה לפוסט הבא
Anat Berger Sapir
תודה יפעת. כייף שאהבת
Galit Weinberg
ענת יקרה, הייתי מהופנטת לאורך הקריאה וקטעי הוידאו שצירפת. אני שומרת באדיקות על נעלי הפוינט הראשונות של הבכורה שלי…
Anat Berger Sapir
תודה רבה גלית. הסרטונים באמת מהפנטים. אבל אני משוחדת :))
רחלי
איזה יופי של פוסט! אני לומדת ממך הרבה. מרגישה מעושרת. תודה.
Anat Berger Sapir
תודה רבה רחלי