Photo: Yana Gorbacheva, AM I
ההבנה שאני רוצה להיות רקדנית הגיעה בגיל צעיר מאד. בתחילה היתה הסביבה משועשעת מהנחרצות שלי, ושלחה אותי להתנסות בחוגים נוספים (למגינת ליבם של המורים לחלילית ולקרמיקה). כשגדלתי, הדיון הפך רציני יותר, ועמדת ההורים הפכה ברורה יותר, כשהטיעון העיקרי שלהם היה: ריקוד זו קריירה קצרת מועד. בגיל שלושים תיאלצי לפרוש, ומה אז?
בשנים שחלפו, רקדתי בלי הפסקה, אבל רקדנית מקצועית לא יצאה ממני. רבות תהיתי אם היתה זו החלטה חכמה, או שמא הגרסה האחרת ב “דלתות המסתובבות” של חיי, היתה מוצלחת יותר. גם בגלל זה שמחתי על ההזדמנות לשוחח עם הרקדנית טליה פז, 51, לקראת עליית מופע הסולו שלה AM I. אולי המפגש איתה, חשבתי, ישפוך אור על איך היו נראים חיי היום, כרקדנית בת 45.
=
Water Talk, 1999
Long Training
לרוב מתחילה רקדנית את חייה המקצועיים בגיל חד ספרתי. האימונים המפרכים מעצבים את הגוף המתפתח, והופכים אותו לכלי יפיפה ועוצמתי, הנדרש מן העוסקות במקצוע. הם גם דורשים משמעת אינסופית ומספקים מסגרת נוקשה, שנועדה לעזור לה להשיג שליטה מוחלטת בגופה. לאורך השנים הגוף הזה מתמודד עם פציעות לא מעטות, ומעורר אינסוף תסכולים, הגורמים, כפי שכבר ברור היום, ללא מעט הפרעות אכילה. השעות הבלתי נגמרות הכרוכות בעיצוב גופה ונפשה של הרקדנית, לא מותירות מקום לשום דבר אחר. הריקוד שואב את כל הווייתה, והגוף הופך לכלי הבטוי העיקרי שלה. היטיבה לתאר זאת דבורה ברטונוב שכתבה: “באומנות – המחול, הגוף הוא במידה רבה, צורה אחרת של הנפש”. מסיבה זו, לטעמי, אם להתבגר, שלא לומר להזדקן, היא חויה מאתגרת עבור נשים, הרי שעבור רקדניות, היא מאתגרת שבעתיים.
=
Dancing is not just getting up painlessly,
Like a leaf blows on the wind;
Dancing is when you tear your heart out
And rise out of your body
To hang suspended between the worlds // Rumi
=
2005 
צילום: יוריס ואן בוס
Short Career
באופן כללי, אין ממש דבר כזה רקדנית מבוגרת. מחיר האימונים על הגוף גבוה מאד, וכשרונות חדשים מזנבים תדיר מאחור. כן, יש רקדניות מחול מודרני שהופיעו גם בשנות ה 60 וה 70 שלהן, כמו מרתה גרהם, או פינה באוש. הן עשו זאת במסגרת להקות מבוססות שנשאו את שמן. יש גם בלרינות שרקדו עד שנות ה 40 שלהן, כמו וינדי וילן, או תמרה רוג’ו, אבל הן חריגות מאד בנוף המחול הקלאסי. למעשה, רקדנים פורשים הרבה קודם: מחקר של אוניברסיטת קולומביה קבע ב 2004, כי גיל הפרישה הממוצע של רקדנים בארצות – הברית הוא 34.
הביוגרפיה של טליה פז ממחישה בדיוק את זה. בגיל 35, לאחר שכיכבה במיטב להקות המחול המודרני באירופה, לא נמצאה להקה ישראלית שתקלוט אותה אל שורותיה. בלית ברירה, ומתוך רצון להמשיך ולרקוד, היא פנתה לקריירת סולו.
=
You have to love dancing to stick to it.
It gives you nothing back, no paintings to show on walls and maybe hang in museums,
no poems to be printed and sold,
nothing but that single fleeting moment,
when you feel alive // Merce Cunningham
=
LOVE, 2010
Am I
האדם הוא אולי תבנית נוף מולדתו, אבל הרקדן הוא גם תבנית היצירות שרקד בעברו. את AM I יצרה טליה יחד עם הכוריאוגרף מיכאל גטמן, ובה היא מגוללת 30 שנות אימונים, פציעות וריקוד, שנחרטו בגופה ובליבה. בדיאלוג הקומי והטראגי, שנוצר בין מילות שירי הפסקול, לבין המילים שטליה אומרת בעצמה על הבמה, טמון יופיו המרגש של המופע. כשהנבחנים במחזמר “שורת המקהלה” שרים את השיר I Think I Got It למשל, הם מתכוונים לכך שככל הנראה עברו את האודישן וקיבלו את התפקיד. טליה, לעומת זאת, ממלמלת לעצמה את המשפט הזה שוב ושוב, בסצנה משעשעת ומכמירת – לב כאחד, בה היא מנסה ללא הצלחה לשלוט בגופה, ולהפיק פוזיציה ספציפית.
“אני כבר לא יכולה לקפוץ ולהסתובב כמו פעם”, היא עונה לשאלתי בענין בגידת הגוף שמביא איתו הגיל, “אבל כשאני רואה תלמידות שלי, או רקדניות אחרות עושות את זה, הגוף שלי מרגיש בדיוק את מה שהן חוות. זה קצת כמו לחזור בגיל מבוגר לבית ילדותך: לא כל כך פשוט”. למרות שעברו כבר עשרים שנה מאז הופעתי לאחרונה, ושש שנים מאז השתתפתי בשיעור מחול, הזדהיתי עד כאב.
הגוף משתנה עם השנים לא רק ביכולותיו הפיזיות, אלא גם בויזואליות שלו. אצל טליה (גבעולית וגמישה גם היום) זה השפיע על יחסה לתלבושות. “הן עדיין צריכות להיות נוחות לתנועה”, היא אומרת, “אבל היום אני מודעת יותר לאופן בו התלבושת “אורזת” את הגוף, ומכסה את פגמי הזמן”. את התהליך הזה עוברת אולי כל אישה שגופה משתנה, אבל להיות (לבד) על הבמה, מעצים אותו מאד.
=
Photo: Oren Mentzura, AM I
Eyes On Me
הצורך של רקדן לרקוד, הוא פנימי. כך הוא חווה אושר וסיפוק אבסולוטיים, כך הוא מתקשר עם הווייתו, וגם עם הסביבה. כדי שזה יקרה, הקהל צריך להחזיר לו מבט: להסתכל עליו. הווירטואוזיות הפיזית, ועושר המבע של טליה, הפכו אותה לסולנית עוד בלהקות האירופאיות שרקדה בהן, אבל להיות היום, רקדנית עצמאית המעלה מופעי סולו, לא קל לה בכלל: “מעולם לא חיפשתי להיות מוקד בלעדי של מבטי הקהל”, היא אומרת. “נהפוך הוא. יש משהו מאיים בלהיות מושא יחידי לביקורת. למזלי יש לי את האישיות והכישורים “להחזיק” במה לבד”. כשהיא פורטת את נימי נפשה על הבמה, אי אפשר להסיר ממנה את העיניים.
Photo: Idan Herson, AM I
מרתה גרהם, שהופיעה עד גיל 76, אמרה כי “רקדן מת פעמיים. הפעם הראשונה – בה הוא מפסיק לרקוד – היא הכואבת יותר”. בפראפרזה על כך אומר, כי בימינו הרקדנית גם סובלת פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיא מפסיקה להופיע ומאבדת את מבטי הקהל בגיל צעיר. בפעם השניה, כאשר ככל אישה מבוגרת החיה בתרבות המקדשת נעורים, היא מאבדת מבטים נוספים, פיזיים ומטאפוריים, מצד החברה.
=
Photo: Idan Herson, AM I
Am I Done?
לקראת סוף המופע מתנגן ברקע שיר אהבה עליז. עם הגב לקהל, בבגדים תחתונים בלבד, ועם חבישת קינזיו טייפ על ברך ימין, חוגגת טליה את אמנותה, גופה, וגילה. האורות כבים.
=
לאחר מחיאות הכפיים ביקרתי אותה בחדר ההלבשה לחיבוק אחרון. את הפרחים שכחתי במכונית. רציתי לשאול איך זה מרגיש, להציג את חייך קבל עם וקהל, ואיך זה מרגיש להדהד שוב ושוב את הפער בין מה שהיה לבין מה שעכשיו. במקום זאת, הודיתי לה על הופעה מרגשת, חסרת גיל.
=
האם הדלת המסתובבת הזו היתה מוצלחת יותר בשבילי? האם חיי היו שלמים יותר לו הייתי בוחרת להיות רקדנית מקצועית? יתכן. היום, אני יכולה רק לכתוב על זה.
=
I’m a dancer
That’s what I am
What I do
לתאריכים נוספים של המופע AM I, עקבו אחר פרסומים בעמוד הפייסבוק של טליה פז, או של מיכאל גטמן.
32 Comments
עפרה רוזנברג
היומיום ונפתוליו השהו את תגובתי לפוסט שלך. וטוב שכך, כי קריאה חוזרת וחוזרת רק משביחה את הטעם. הניסוחים (גיל חד ספרתי), הדימויים (דלתות מסתובבות), שפע האינפורמציה, הציטוטים המדוייקים מעוררי שאר הרוח… ממש מעדן לחיך הקורא.
ובשביל הנופך האישי, כי כשזה נוגע, זה נוגע, בגיל 50 התחלתי לרקוד (כן, אני רקדנית מוחמצת), וזה נמשך כ20 שנה כמעט. אומר רק, שמה שמרגישה מי שאוהבת לרקוד, תוכל להבין רק מי שהיא כמוה.
Anat Berger Sapir
עפרה יקרה, תמיד כיף לי לקרוא את תגובותייך, תודה על המילים היפות. מעורר השראה בעיני שהתחלת שוב לרקוד!, וכן, להתבטא דרך ריקוד זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר.
עפרה רוזנברג
תודה לך! מצפה ומחכה לחלק השני המובטח של הרהורייך..
Anat Berger Sapir
יגיע בהמשך :))
אורנה ליסאור רבינוביץ
קראתי את הבלוג ואז את כל התגובות…
כתבו כל כך יפה ומדוייק שלא נותר לי אלא להצטרף לכל התגובות גם יחד!
תענוג!
Anat Berger Sapir
תודה רבה אורנה. שימחת אותי מאד :))
Adi Lapidot
כל כך הרבה דרכים להבעה של מחשבות, צרכים, רגשות.
אני אוהבת לראות את הפרספקטיבה שאת משקפת דרך כתיבתך.
Anat Berger Sapir
תודה רבה עדי! שמחה מאד שאהבת
סיגל
ענת,
את כותבת מצויין, ממש מרתקת! קוראים את התהליך שעברת בתוכך עם הסיפור של טליה.
כל אישה עוברת שינויים לאורך חייה, מעולם לא חשבתי על איך חווה זאת אישה שגופה הוא כלי ההבעה שלה…
בבקשה תפרסמי כשתיהיה מכירת כרטיסים להופעה שאוכל ללכת לראות אותה!
Anat Berger Sapir
תודה רבה סיגל. אפרסם בשמחה!
מיכל
את כותבת מקסים ומרגש! קראתי בשקיקה והתמונות הנהדרות והציטוטים נגעו מאוד והתאימו ככפפה לפוסט כולו
Anat Berger Sapir
כיף לשמוע! תודה רבה מיכל
SHIRI ARAD
ענתי המרגשת! היה מרתק לקרוא את הטקסט והמעברים הדקים בין החוויה הסובייקטיבית והאובייקטיבית שלך! באמת רקדנית מלידה ובנשמה:-) וגם רלוונטי מאוד בכל ההקשרים! שמעתי שהיום גיל החמישים זה הכי IN…יש למה לחכות;-) מחכה להמשך…
יונית צוק
בדיוק השבוע היתי בשיעור פתוח של הבכורה שלי בבית ספר לריקוד. עלו לי דמעות בעינים כי הבנתי עד כמה ההבעה הזאת בריקוד היא שונה מכל דבר אחר שאני מכירה.
עשית לי חשק לקחת את הבנות לראות את ההופעה.
הנושא של מקצועות, נשיות, גיל הוא נושא מרתק בעיני וכמו כל פוסט אחר שאני קוראת אצלך, למדתי המון על העולם המרתק הזה. תודה
Anat Berger Sapir
תודה רבה יונית. ריקוד זה באמת משהו מיוחד, למרות שאני לא אובייקטיבית 🙂
Anat Berger Sapir
תודה רבה שירי. כנראה שאפשר להוציא את האדם מהבמה, אבל לא את הבמה מהאדם:))
רחלי
נהדר! חיברת אותי דווקא לבן שלי שהתחיל השנה בלימודי ריקוד מודרני באקדמיה למחול. מעניין לקרוא על רקדנית לקראת סוף הקריירה שלה.
Anat Berger Sapir
תודה רחלי, ובהצלחה לבן שלך! האקדמיה היא מקום נהדר ללמוד בו.
עינב אשל-שני
איזה יופי ענת! ממש נוגע בחוויה העמוקה והמורכבת של הבחירה בחיי ריקוד. כמה נכון, כשרוקדים ומרגישים את מיומנות הגוף זו תחושת ניצחון ענקית ששום דבר לא משתווה לה, זוכרת את תחושת העושר, כאילו לא צריך כלום בחיים, הריקוד היה מספק באופן מלא ואולי בגלל זה מדובר בנושא מרגש ובדרך מרגשת שטליה עשתה בחייה; להחזיק בכובע של רקדנית מקצועית לצד אימהות, ניהול אמנותי ועוד הרבה כובעים נוספים זה משהו שאני מלאת הערכה אליו, הצלחת לחדד לי את זה בכתיבתך.
Anat Berger Sapir
תודה רבה עינב יקרה. אכן מורידה בפניה את כל הכובעים
מיה
ההבדל בין ה-I Think I Got It של הצעירים בשורת המקהלה לזה של טליה במופע כמו שאת מתארת אותו הוא בעיני התמצית העצובה של פער הגילאים, בכל תחום שהוא. כשאני אומרת לעצמי I Think I Got It אני גם מרחמת על עצמי קצת. מרגיש כמו מופע חובה לכל אישה בגילנו. תודה!
Anat Berger Sapir
תודה לך מיה. לא חושבת שהפער תמיד עצוב..יש גם דברים שלא הייתי חוזרת אליהם :)) וזה אכן מופע מומלץ מאד. בכל גיל.
דפנה
מלא תבונה ורגישות תודה רבה
Anat Berger Sapir
תודה רבה לך דפנה
גלית ויינברג
ענת יקרה, הכתיבה המרגשת שלך גורמת לי להצטער של ראיתי אותך על הבמה. התשוקה לריקוד מהדהדת בכתיבה ורוקדת כל הדרך ללב.
Anat Berger Sapir
גלית יקרה, אני לא חושבת שאי פעם נזקקתי לטישיו אחרי קריאת תגובה. תודה על המילים היפות
Alona
איזה פוסט מרגש ועמוק! הוא נכתב מעינייך אך מייצר הזדהות בכל כך הרבה היבטים… תודה רבה!
Anat Berger Sapir
תודה רבה אלונה. גם אני מתרגשת
Hila Shoval
יש משהו באומנות הריקוד, אולי דווקא בגלל הרגעיות שתיארת – שאין דפים של כתיבה או תמונות לתלייה לקיר שמוביל לתחושתי שריקוד הוא ביטוי מזוקק מאוד של הנפש. חיברת אותי לרגש האושר שנובע מעשייה טוטאלית שדורשת את כולך.
עשית לי חשק לראות את טליה כי שכנעת אותי שהנוכחות הבימתית שלה כובשת. מזמינה כרטיסים:)
Anat Berger Sapir
תודה הילה. כובשת זה אנדר סטייטמנט. והכוריאוגרפיה של מיכאל נפלאה
נויה קומיסר
את כותבת מצוין.,בלעתי בשקיקה את הסיפור אפילו שידעתי מהרגע הראשון מהי המערכה האחרונה… ועדיין מצאתי את עצמי מופתעת מהחוטים שאת טווה בעדינות בין הילדה אשה שבך והמסע של כולנו בכל מקצוע- מבחינת התבגרות . התבגרות פיסית ללא ספק נחוית אצל רקדן באופן שונה לחלוטין מכל איש מקצוע אחר שעולה על דעתי. והיטבת לתאר את הנפש הרוקדת פיסית על הבמה. פגיעות לצד חיוניות. געגוע לצד אופטימיות ומציאות שמחפשת הנעה . מורכב למצוא את המוטיבציה לא רק להתקיים- גם ובעיקר- לחיות
אוסקר ווילד: ״לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט מתקיימים״. הרחבת לי את הלב. תודה
Anat Berger Sapir
תודה רבה נויה. שמחה שכל זה עבר בטכסט. ריגשת אותי מאד !