אני יודעת שלא הכל בחיים הוא שחור ולבן (ב’יודעת’ אני מתכוונת שאני ממש משתדלת), ושלרוב המציאות מתקיימת בגוונים שביניהם. מבחינתי אלה גוונים של פודרה, לאו דווקא של אפור.
המדים הראשונים שהיו לי, וזאת יודעת כל מי שנקלעה אי פעם לסטודיו למחול, היו בצבע שחור ולבן – ורדרד. כשהגעתי לבית הספר של המדאם, הובהר כי קוד הלבוש יכלול בין היתר בגד גוף בגוון מסוים של שחור, וגרביונים בגוון מסוים של לבן: פודרה. מאז, יש לצבעים הללו מקום של כבוד ברשימת “מה יפה בעינייך” שחיה אצלי בלב.
כשהייתי קטנה אמא שלי לבשה בעיקר את מדי האחות שלה ואת שארית בגדי נעוריה. אבא שלי נסע לקריות כדי לקנות בגדים לעבודה בחנות אתא. באופן כללי מיעטו לקנות וגם לא התעניינו יותר מדי בנושא. לנו הבנות אמא היתה בעיקר תופרת וסורגת כך שמרבית הקניות היו של בדים.
את כיתה דל”ת התמזל מזלי לבלות במונטריי, קליפורניה. במילים אחרות, במשך שנה שלמה גרנו בתוך גלויה. זו היתה הפעם הראשונה בה אני ושתי אחיותי טסנו במטוס שהגיע לחוצלארץ, בטיסה שנדמתה כמו נצח. בזמן הטיסה כל אחת מאתנו קיבלה “ערכת לחימה בשיעמום”. נחשו מה כללה הערכה שלי? מכתביות ומדבקות של כוכבי Fame, ניחשתם נכון.
אנחנו לא בוחרים היכן לגדול, הורינו עושים זאת עבורנו. אני גדלתי בכרמיאל של שנות ה-70 וה-80 כשעוד היו בה יותר גבעות מבתים, ויותר כלניות מאנשים. איש לא זוכר מה היה הטריגר, אבל בגיל חמש התחלתי לרקוד בלט. לא בסטודיו מפואר, אלא בפואיה של התיכון המקומי. אני זוכרת משם בעיקר את קרירות רצפת השיש, ואת הטייפ העצום ממנו בקעה המוסיקה.