Martha Graham and company, Photo by Sam Falk, The New York Times
כשהגעתי לחטיבת הביניים שמעתי על הסטודיו למחול של אילנה בנהריה, וביקשתי מההורים לקבוע שיעור נסיון. זמן קצר לאחר מכן, ביום שלישי גשום וקפוא של חודש נובמבר, חצינו אמא ואני את נחלי המים שניקוו על כבישי עכו ונהריה, והגענו לסטודיו. חדר הכניסה היה דחוס בבנות שסיימו את השיעור הקודם, כאלה שהגיעו לשיעור שלי, וכולן קשקשו בערבוביה שלא הצליחה להתגבר על צלילי מוסיקה שהגיעו מאיפה שהוא. הסתבר שמלמטה. ירדנו במדרגות צרות לקומת המקלט, שם נגלה בפנינו סטודיו עצום מימדים, בר שהשתרך עד אינסוף, ואילנה אחת גבוהה מאד. כשהיא ראתה את אמא היא עצרה את המוסיקה וחייכה אלי במשקפיים ענקיים ובתלתלים שחורים קצוצים. אמא דיברה איתה קצת, ואני נעמדתי מאחורי הבנות שתפסו את מקומן על רצפת הלינוליאום, בניצב לקיר המראות. אמא הלכה. אילנה מיקמה סיגריה ארוכה בזווית הפה.
החימום התחיל על הרצפה, ברצף תרגילים לא שגרתי. רגליים ישרות נפרשות בחדות לפיסוק, הגו מתקמר לפנים והידיים נפתחות גם הן למעין תנוחת כנפי ציפור רק שכפות הידיים נשברות בזוית כלפי מעלה. הרגליים נסגרות שוב ומתכופפות יחד בזמן שהאגן מתקער לאחור. הידיים מתקרבות ישרות מעבר לברכיים הכפופות, כפות הידיים מתקערות בתנוחת תחינה מיוסרת כלפי התקרה, כשהראש מלווה אותן במבט. ומבעד לסיגריה אילנה כל הזמן צועקת ‘קונטרקשן’ ואז ‘ריליס’, עם הרבה סימני קריאה אחריהם, גם כשקמנו ונעמדנו מול המראה.
בסוף השיעור מחאו כולן כפיים, ואני הייתי כמכושפת. תשוקת הריקוד של אילנה עם הסיגריה שמעולם לא הדליקה, הגוף שלי שהצליח לייצר תנועות שלא הכרתי, וקול הרעמים שהרעיד את המוסיקה, יצקו בי אומץ לא אופייני. ניגשתי לאילנה ושאלתי אם זו שיטת הריקוד שלה.
“מה פתאום?” היא ענתה קצת מופתעת.
“זה גרהם. מרתה גרהם”.
===
