• לואי פולר | ריקוד של אור וצבע על בד

    בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.

    =

  • קוטור וכוריאוגרפיה 1 | שורשים ושיתופי פעולה

    כילדה, האמנתי שהרוסים המציאו את הבלט הקלאסי (השאיפה היתה לרקוד כמו פרימה בלרינה מלהקת הבולשוי), ושהבגדים היפים בעולם מגיעים מצרפת או מאיטליה. ובכן, לא, ולא בהכרח.

    כמו כל דבר אסתטי, גם הבלט הגיע מצרפת ומאיטליה. ראשיתו במאה ה 16, עת בני האצילים השתתפו וצפו במופעים שכללו מוסיקה, שירה, דקלום ותנועה. המופעים נערכו בחצרות המלוכה ובחתונות אריסטוקרטיות, ומכאן השם: Ballet de Cour. כשהמלך לואי השני נישא ל Catherine de Medici בת פירנצה ב 1533, התמזגו שתי התרבויות. קתרין דגלה בהעלאת מינון המחול במופעים, וב 1581 התקיים בצרפת מופע הבלט הראשון, Ballet Comique de la Reine. אגב, בזמן המקביל באיטליה עודדו את מינון השירה במופעי ה de cour, וכך נולדה האופרה.

    בינתיים, רוסיה הצארית היתה סגורה להשפעות המערב. עלייתו של פטר הגדול  ב 1682 פתחה את השערים, ובלט הופיע בה רק ב 1689. ברוסיה כמו ברוסיה, הבלט נתפס לא רק כאמצעי בידור בארמונות החדשים והמפוארים שבנה פטר בסנט פטרסבורג, אלא ככלי ליצירת ה’רוסי החדש’, להבדיל מה’רוסי הישן’ של מוסקבה הצארית.

    בתחילת המאה ה 20 כבר היה ל Sergei Diaghilev, אינטלקטואל רוסי ומיוחס, ניסיון רב כאוצר תערוכות אומנות, וכבמאי ומפיק מופעי תיאטרון ומחול. ב 1908 הציג בפאריז אופרה רוסית, וקיבל הזמנה לחזור שוב עם הפקת בלט. כך, ב 1909, נולדת אגדת Ballet Russes.