כשמלאו לבכור 13 שנים, הוא קיבל מאתנו שלושה ספרים:

The Catcher in the Rye/ J.D Salinger

To Kill a Mockingbird/ Harper Lee

On the Road/ Jack Kerouac

ונסיעה לניו יורק. הוא ואני.

במשך שבוע ניסינו לתמרן בין אטרקציות תיירותיות, וביקורי חובה למוסיקאי צעיר חובב במה (בכל זאת, הוא הבן של אמא שלו). ראינו מחזות זמר, סיירנו ב Radio Music Hall, עצרנו בכל כיכר עם מופעי רחוב, ושמענו כל להקה שניגנה בסאבווי. הוא פתח כל בוקר בבייגל אמריקאי בגובה גורד שחקים ממוצע, ואני הגנבתי ביקור בשתי תערוכות אופנה. הלכנו המון וחיפשנו ביצי איסטר, דיברנו במשך שעות, וראינו Friends בשרשרת. היה נפלא ומאתגר (נסו לשבת במשך שעה תמימה במרתפי ה Guitar Center בכיכר טיימס), ושנינו לעולם לא נשכח את החוויה.

הודות למוסדות מחקר והשכלה של הצי האמריקאי הקיימים בה, התקבצו במונטריי אנשים מכל קצוות העולם. משמעו היה, שפגשתי לראשונה אנשים שנראו, נשמעו, וזזו אחרת מכל מה שהכרתי. תוסיפו לזה את המורשת התרבותית המפוארת של העיר, ותקבלו ילדה שלא יודעת ממה להתרגש, ועל מה להסתכל קודם. מלוכסני העיניים, ניגון השפה הספרדית, התלבושות ההודיות המסורתיות, או כהי העור מנסים לחקות את הליכת ה – Moon Walk של מייקל ג’קסון.

בבית הספר התוודעתי למושג “התנועה לזכויות האזרח”. מלבד ההלם מהיקף העוולות, ההקרבה והדרמה, שמעתי לראשונה גוספל, בלוז, ובוב דילן. and the rest כמו שאומרים, is history.