• קוטור ומחול בשחור לבן, או למה קוראים לבלוג הזה פפיטה

    בקורס כתיבה שלקחתי באוניברסיטה, אמר המרצה כי “כל מה שאפשר להגיד במעט מילים, אל תנסו לומר ביותר”. השתדלתי להיצמד להנחיה הזו כשחיפשתי שם לבלוג, אבל למרות שבאופן כללי אני מסתדרת לא רע עם מילים, התברר לי כי בחירת שם לבלוג היא משימה קשה הרבה יותר, מעצם ההחלטה לכתוב אותו. ובכל זאת, אחרי דילמות מורכבות (כמו איך מנצחים את גוגל?), ולילות בלי שינה (יש כל כך הרבה בלוגים, האם כל השמות תפוסים?), נולד הבלוג, ושמו (גם) בישראל: פפיטה.

    למה דווקא? כמו עם כל שאלה הרת גורל, התשובה נחלקת לשלושה חלקים. לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, החלטתי לחלוק אותם איתכם.

    ===

  • טול & טוטו במאה ה 21

    את שמלת הברבור הזו לבשה הזמרת ביורק ב 2001, לטקס האוסקר ה 73. גוף הציפור שימש כחצאית טוטו צחורה, וצווארה – כולל ראש ומקור – כיסו את החזה. איש לא נותר אדיש לשמלה, שהספיקה להיכנס מאז לכל רשימת שמלות אוסקר איקוניות. היו מי ששיבחו את מקוריות יצירתו של המעצב Marjan Pejoski, והיו מי שרעמו על הזלזול בקוד הלבוש המתבקש בטקס מסוג זה. ביורק הסבירה מאוחר יותר את בחירתה, ואמרה כי היא פשוט אוהבת את אצילותה של הציפור, ואת הרומנטיות במונוגמיות שלה. לי זה נראה אז כאילו פאבלובה וברבור המחמד שלה, ג’ק, קמו לתחייה.

    ===

  • טול & טוטו במאה ה 20

    13 שנים לפני שהציגה Sara Jessica Parker את אופנת העילית בפני להקת ה NYCB, הביאה דמותה בסדרה Sex and the City את עולם הבלט לראש סדר היום האופנתי. היא עשתה זאת באמצעות כמה שניות בסופו של הפתיח, בו היא נראית לובשת גופיה כותנה צמודה וחצאית טוטו, עשויה טול לבן, בשלוש קומות קצרות. הכישוף, שהטילו הבלרינה ותלבושתה על עולם האופנה, החל הרבה קודם, כבר במאה ה 19, כשחלק מהקסם נעוץ בחומר ממנו עשויה החצאית: הטול.
    (טול הוא בד דמוי רשת עשוי דוגמת משושים. מקור השם ככל הנראה בעיר Tulle אשר בצרפת, שהיתה ידועה במאה ה 18 כמרכז לייצור תחרה ומשי. רק ב 1809 הפך הייצור הידני והמפרך לממוכן.)

  • Birthday Celebrations: Part 1

    החודש חגגתי יום הולדת חצי עגול, בדרך לעוד החלפת קידומת. זה גיל שבו כבר מבינים לאן נושבת הרוח, הזמן חולף וזה ניכר. למרבה הפליאה, אני לא מאד מתרגשת מהעניין.

    בשנה שעברה נפל המאורע על חגיגות ה 70 לבית האופנה Christian Dior, ששיאן היה בתערוכה מפוארת שהתקיימה בפריז. אז נסעתי.

    בקור מקפיא ובסדר מופתי, התלפפו מאות אנשים בתור אינסופי סביב בניני המוזיאון. היו שם אימהות ונערות שהגיעו מלונדון, חברות שהגיעו יחד מאמריקה, וכמה צרפתיות מבוגרות שבהיתי בהן בלי בושה. נכנסנו. בפנים היה צפוף, חשוך, ומחניק, אבל י פ ה כל כך. לכל אלו שתוהים האם אופנה עילית היא אומנות, אומר כך: אם אתה מתרגש ממנה עד דמעות, כנראה שהתשובה חיובית.