השרוולים התפוחים של גיבורות ילדותי

בגיל ארבע וחצי קיבלתי תלבושת חדשה לכבוד ראש השנה: חולצת כותנה לבנה בעלת שרוולים תפוחים, ומעליה סרפן פרחוני קצר. השמועה אומרת שמאותו רגע ואילך, כל יום היה בשבילי יום חג, שהצדיק את לבישת “החולצה עם הכתפיים”. זה לא קרה כמובן, ונאלצתי ללבוש אותה רק בערבי שבת, אבל מאז, הפכתי לציידת של שרוולים תפוחים. מדוע? בעיקר הודות לגיבורות ספרותיות שלימדו אותי על יופי והגשמה. השנה מלאכת הציד תהיה קלה במיוחד: הם בכל מקום.

===

ההתחלה: רומיאו ויוליה

השרוולים התפוחים הראשונים שנתקלתי בהם היו שייכים לשלגיה, אבל הם לא הרשימו אותי במיוחד. התפוחים של יוליה, מ”רומיאו ויוליה” לעומת זאת, בהחלט כן. היצירה של שייקספיר מתרחשת בימי הביניים, אז הופיעו כמה גרסאות ראשונות של שרוולים תפוחים. אחת מהן כללה ענן קטן סביב הכתף, ושרוול צמוד יד. העובדה שהבלט הראשון שראיתי היה “רומיאו ויוליה” רק חיזקה את המשיכה למראה האצילי הזה.

=

אהבה (לרוב) מנצחת: ג’יין אוסטין

בבית ובו ארבע נשים לא היתה דרך לחמוק מגי’יין אוסטין. הספרים, הסדרות והסרטים, העסיקו את כולנו. (להוציא את אבא שלי. הוא מצא בשקט תחביב חדש: נגרות).

בעקבות המהפכה הצרפתית, נזנחו ביטויי השפע וההדר שאפיינו קודם לכן את אופנת הנשים, לטובת צללית שמלת ה Empire, המזכירה את מראה הטוגה הקלאסי. קו המותן נודד אל מתחת לחזה, והבד המועדף הוא מוסלין לבן. עד s׳1820 השרוול נפוח לפרקים, קצר, או ארוך. כשהוא ארוך, הוא נקרא Juliet Sleeve (ראו לעיל). מימין שמלה מקולקציית אביב 2020 של Anna Sui, המבוססת על הנשיות הרומנטית של האומנית ומעצבת התלבושות Lila De Nobili.

=

The Gigot Sleeve

ב s׳1830 משתנה שוב הצללית. החצאית מתרחבת, המחוך חוזר, השרוולים גדלים, וכל זה כדי לתת אשליה של מותן צרה. השרוול הנפוץ ביותר נקרא Gigot, שהיא המילה הצרפתית לרגלו האחורית של כבש (Leg of Mutton), כמראה השרוול: נפוח בחלקו העליון, וצר בהדרגה עד לשורש כף היד. משמאל דיוקן של Horace Vernet משנת 1830 לערך. מימין, הסתיו הנוכחי לפי Khaite.

=

ובאמריקה: נשים קטנות

עלילות משפחת מארץ’ מתרחשת ב s׳1860, כשמופיעה הקרינולינה, הצוארונים מתהדקים אל הצואר,  והשרוולים תפוחים פעם במעלה, ופעם במורד הזרוע. בדצמבר הקרוב, יצא העיבוד החדש והמדובר של הבימאית גרטה גרוויג, לרומן שקראתי  עשרות פעמים, משוכנעת שאגדל להיות ג’ו. תעשיית האופנה מגיבה בדרכה: שרוולים תפוחים ושמלות חסודות השתלטו על מרבית תצוגות האופנה.

Emilia wickstead למשל, שאבה השראה מבנות מארץ’ בעיצוב קולקציית אביב 2020 שלה, ומיחסן לנורמות החברתיות של תקופתן.

=

לגדול בתוך גלויה ולכתוב על זה: אן שירלי

אן מבקשת ממרילה שמלה תפוחת שרוולים.
מרילה מסרבת בתוקף.
מתיו קונה את השמלה ואין מאושרת מאן בעולם.
מרילה בתגובה: הם מגוחכים. תצטרכי להסתובב על צידך כדי להיכנס בדלת.

הסצנה המכוננת הזו מסדרת הטלוויזיה של האייטיז לא רק מצחיקה, היא גם נכונה. השרוולים ב s׳1890, בהן מתרחשת העלילה, שואבים השראה משרוולי ה Gigot של ה s׳1830. הפעם הם כל כך גדולים, שרק מבנים פנימיים מצליחים להחזיק אותם באוויר. מבקרי אופנה מסוימים אף כינו אותם Imbecile Sleeves מאותן סיבות שהציגה מרילה. מטופשים או לא, פרשנות שלהם מוצגת כאן על ידי:

Roksanda, Givenchy for Harpar’s Bazaare, Carolina Herrera & Simon Rocha.

=

But I’d rather look ridiculous when everybody else does than plain and sensible all by myself // Anne of Green Gables, L.M. Montgomery

אן מציגה בפני מרילה את התשתית הפסיכולוגית להיווצרות טרנדים.

=

The Gibson Girl

לקראת סוף המאה ה 19, ובמשך 3 עשורים, מפרסם Charles Dana Gibson האמריקאי איורים של אישה מסוג חדש. כשרעייתו ואחיותיה מהוות את ההשראה הראשונית, יוצר גיבסון מודל של אישה משכילה, יפיפייה בעלת גזרת שעון – חול, אופנתית ובטוחה בעצמה. תלבושתה מורכבת לרוב מחולצה לבנה בעלת שרוולים תפוחים, מחוך מבליט קימורים, חצאית כהה, וכובע מקושט. היא נהנית מעצמאות חדשה, עוסקת בספורט, ולעיתים קרובות אף עובדת מחוץ לבית. זוהי נערת הגיבסון.

מצד אחד שיקף גיבסון את הרוח החדשה של תקופתו. מצד שני, התפוצה העצומה של האיורים, בהם מופיעות הנשים בסיטואציות חברתיות לא מאד נפוצות (כמו יושבות בחבר מושבעים למשל), ושאומצו כאמצעי שיווק במגוון תחומים, עזרה לייצר דורות שלמים של נשים עצמאיות, שרצו להידמות למודל.

אגב, אם נערת הגיבסון מזכירה לכם את הנמרצות של אן שירלי, לא טעיתם. מונטגומרי כתבה את דמותה של אן, כשתמונתה של Evelyn Nesbit, אחת מדוגמניותיו של גיבסון, תלויה בחדרה.
עוד שרוולים תפוחים אצל:

Rodarte, Versace & Mara Hoffman

===

 I absolutely cannot do without music… Without music, life would be a blank to me \\ Emma, Jane Austen

 כרוב הגיבורות בספריה, ניגנה ג’יין אוסטין בפסנתר. בין כתביה נמצאו גם תווים של יוהאן סבסטיאן באך.
שנה טובה, ומלאת מוסיקה.

16 Comments

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *