קוטור וכוריאוגרפיה 2 / סיפור אהבה אנגלי

כשהגענו למונטריי, קיבלנו דירה עם מקרר, כיריים, וספה צהובה. בסופי השבוע הראשונים הסתובבנו בין Garage Sales, כדי לרהט את מה שיהיה ביתנו בשנה הקרובה. בזמן שההורים בחנו רהיטים ומכשירי חשמל, אנחנו נברנו בארגזי צעצועים, ספרים ובדים, תוך תרגול הגיית המילה Please. באחת המכירות, בתוך ארון ברזל חלוד, גיליתי ערימות של מגזינים. דפדפתי בדפים, מצהיבים ברובם, עד שהיד נעצרה מעל תמונת בלרינה בטוטו לבן, ועיניים כהות וגדולות. מהופנטת, חיפשתי את הוריי כדי לדעת מה שמה, אבל הם היו בעיצומו של משא ומתן לרכישת קרש גיהוץ. סבתא חביבה שהסתובבה בחצר פגשה את מבטי, חייכה חיוך של געגועים, והקריאה בקול: Margot Fonteyn.

===

על הריסות הבלט הרוסי האימפריאליסטי, קמה ופרחה אומנות הבלט במערב אירופה. עם מותם של Sergei Diagelev ו Anna Pavlova, הגיעו כוריאוגרפים ורקדנים רוסים רבים לאנגליה, והצטרפו ללהקה שהפכה עם השנים ל Royal Ballet of England. גם כאן, כמו במדינות שהוזכרו בפוסט הקודם, הפופולריות הגואה של הבלט, הפיחה חיים במשחקי השפעה הדדית עם עולם האופנה, בהשראת ה Neo Romanticism. מי שהיתה בליבו של הפינג – פונג הזה באנגליה, היא הבלרינה Margot Fonteyn.
ב 1936, בגיל 17, רקדה Fonteyn את התפקיד הנשי הראשי הראשון שלה, ביצירה Apparitions, לכוריאוגרפיה של Fredrick Ashton. התלבושת של Fonteyn, בעיצובו של Cecil Beaton, שיקפה את דגמיו של הקוטורייר הבריטי המוביל, Norman Hartnell.
 


Hartnell הרבה בדגמים רומנטיים ועמוסי טול, עוד לפני ששימוש בו הפך לגיטימי בדגמי אופנה עילית. כמי שלמד ארכיטקטורה וחלם להיות מעצב תלבושות תיאטרון, הוא נהנה להלביש שחקניות. כאן למשל, השחקנית Gertrude Lawrence לובשת שמלה עשויה טול בעיצובו, בצילום של Man Ray לגליון דצמבר 1936 של המגזין Harpers Bazare. ב 1934 Hartnell החל להלביש את בנות חצר המלוכה הבריטי, וב 1939 אף עיצב שמלת טול משי, משובצת ומעוטרת, עבור אליזבת המלכה האם, שמזכירה את תלבושות הבלרינה.(צילום, Cecil Beaton).

שנות מלה”ע ה 2 גזרו על הבריטים מחסור באפשרויות בילוי, וצפייה במופעי בלט הפכה לתופעה פופולרית. הביקוש למופעים היה רב כל כך, שבשנת 1943 החלו לקצוב את הכרטיסים, כיון שהתורים השתרכו על פני רחובות שלמים. Fonteyn נדדה עם הלהקה, שגויסה לצורך העלאת המורל, לאורכה ולרוחבה של המדינה. כמעט כל אזרח או חייל, חזה לפחות פעם אחת בטכניקה וביכולת המשחק המופלאות שלה. Fonteyn הופכת לגיבורה לאומית, נסיכת ההמונים.

=

הבלרינות הבריטיות קיבלו הכשרה מפליטי הבלט הרוסי, וגם התלבושות שלהן עוצבו לפי המסורת הרוסית. מכיון שאופנת העילית בשנות ה 40 וה 50 התבססה על התקופה ההסטורית בה דרך כוכבו של הבלט הרוסי (Romanticism של סוף המאה ה 19), היו הבלרינות הבריטיות לדוגמניות אידיאליות עבור מעצבי הקוטור המקומיים. כך, כשיצאה הלהקה ב  1949 לסיבוב הופעות בארה”ב, צייד איגוד מעצבי האופנה הלונדוני את כל רקדני הלהקה בעשרות מערכות לבוש ואביזרים משלימים. הבלרינות, ו Fonteyn בראשן, צולמו ורואיינו לבושות במיטב שהיה לעיצוב הבריטי להציע. למעלה, Fonteyn בשמלת ערב של המעצבת Bianca Mosca, בצילום של Cecil Beaton למגזין Vouge, דצמבר 1949. בעקבות הסיור, הופכת Fontayne לסנסציה בינלאומית.

=

שיתוף הפעולה של Fonteyn עם מעצבי הקוטור הבריטיים לא נמשך זמן רב. ב 1948 הפגיש אותה חבר משותף עם Christian Dior, וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. יש מי שאומר כי תלבושת הברבור השחור שלה מ 1946, היתה השראתו של Dior בעיצוב שמלת הערב Cygne Noir (ברבור שחור) מתוך קולקציית 1949-1950. (על מתי, היכן, ובאילו נסיבות נולד הברבור השחור ב Swan Lake, אספר בפוסט נפרד).
 Fonteyn נישאה  במערכת לבוש אפורה-כסופה ומפוארת של Dior, וגם לבשה את דגמיו בסיור שלה באוסטרליה ב 1957. בשמלת Bustle שחורה, אורך כמעט – קרסול מלפנים, ושובל מלכותי מאחור, היא זוכה שם לביטויי הערצה שוברי שיאים, השמורים לבנות מלוכה. הקשר שלה עם בית האופנה נמשך גם לאחר מותו של Dior, אז החלה ללבוש את עיצוביו של Yves Saint Laurent.
 Fonteyn היטיבה להבין את כוחה של האופנה ביצירת פרסונה. כוכבה דרך לא רק כרקדנית מבריקה, אלא גם כמתלבשת אנינת טעם, הנראית כבלרינה אצילית על ומחוץ לבמה. שני האספקטים האלה טיפחו האחד את השני, והועצמו בעזרת תואר אבירות שהוענק לה בידי המלכה. בהתנהלותה הפרסונלית מעולם לא נהגה כ Diva, ההיפך מכך. אבל אי אפשר היה להתעלם ממנה, על הבמה ומחוצה לה.

===

Great artists are people who find the way to be themselves in their art. Any sort of pretension induces mediocrity in art and in life.

Margot Fontayne

=

4 Comments

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *