כשהגענו למונטריי, קיבלנו דירה עם מקרר, כיריים, וספה צהובה. בסופי השבוע הראשונים הסתובבנו בין Garage Sales, כדי לרהט את מה שיהיה ביתנו בשנה הקרובה. בזמן שההורים בחנו רהיטים ומכשירי חשמל, אנחנו נברנו בארגזי צעצועים, ספרים ובדים, תוך תרגול הגיית המילה Please. באחת המכירות, בתוך ארון ברזל חלוד, גיליתי ערימות של מגזינים. דפדפתי בדפים, מצהיבים ברובם, עד שהיד נעצרה מעל תמונת בלרינה בטוטו לבן, ועיניים כהות וגדולות. מהופנטת, חיפשתי את הוריי כדי לדעת מה שמה, אבל הם היו בעיצומו של משא ומתן לרכישת קרש גיהוץ. סבתא חביבה שהסתובבה בחצר פגשה את מבטי, ובחיוך הקריאה בקול: Margot Fonteyn.
כילדה, האמנתי שהרוסים המציאו את הבלט הקלאסי (השאיפה היתה לרקוד כמו פרימה בלרינה מלהקת הבולשוי), ושהבגדים היפים בעולם מגיעים מצרפת או מאיטליה. ובכן, לא, ולא בהכרח.
כמו כל דבר אסתטי, גם הבלט הגיע מצרפת ומאיטליה. ראשיתו במאה ה 16, עת בני האצילים השתתפו וצפו במופעים שכללו מוסיקה, שירה, דקלום ותנועה. המופעים נערכו בחצרות המלוכה ובחתונות אריסטוקרטיות, ומכאן השם: Ballet de Cour. כשהמלך לואי השני נישא ל Catherine de Medici בת פירנצה ב 1533, התמזגו שתי התרבויות. קתרין דגלה בהעלאת מינון המחול במופעים, וב 1581 התקיים בצרפת מופע הבלט הראשון, Ballet Comique de la Reine. אגב, בזמן המקביל באיטליה עודדו את מינון השירה במופעי ה de cour, וכך נולדה האופרה.
בינתיים, רוסיה הצארית היתה סגורה להשפעות המערב. עלייתו של פטר הגדול ב 1682 פתחה את השערים, ובלט הופיע בה רק ב 1689. ברוסיה כמו ברוסיה, הבלט נתפס לא רק כאמצעי בידור בארמונות החדשים והמפוארים שבנה פטר בסנט פטרסבורג, אלא ככלי ליצירת ה’רוסי החדש’, להבדיל מה’רוסי הישן’ של מוסקבה הצארית.
בתחילת המאה ה 20 כבר היה ל Sergei Diaghilev, אינטלקטואל רוסי ומיוחס, ניסיון רב כאוצר תערוכות אומנות, וכבמאי ומפיק מופעי תיאטרון ומחול. ב 1908 הציג בפאריז אופרה רוסית, וקיבל הזמנה לחזור שוב עם הפקת בלט. כך, ב 1909, נולדת אגדת Ballet Russes.
