קוטור וכוריאוגרפיה 1 | שורשים ושיתופי פעולה

כילדה, האמנתי שהרוסים המציאו את הבלט הקלאסי (השאיפה היתה לרקוד כמו פרימה בלרינה מלהקת הבולשוי), ושהבגדים היפים בעולם מגיעים מצרפת או מאיטליה. ובכן, לא, ולא בהכרח.

כמו כל דבר אסתטי, גם הבלט הגיע מצרפת ומאיטליה. ראשיתו במאה ה 16, עת בני האצילים השתתפו וצפו במופעים שכללו מוסיקה, שירה, דקלום ותנועה. המופעים נערכו בחצרות המלוכה ובחתונות אריסטוקרטיות, ומכאן השם: Ballet de Cour. כשהמלך לואי השני נישא ל Catherine de Medici בת פירנצה ב 1533, התמזגו שתי התרבויות. קתרין דגלה בהעלאת מינון המחול במופעים, וב 1581 התקיים בצרפת מופע הבלט הראשון, Ballet Comique de la Reine. אגב, בזמן המקביל באיטליה עודדו את מינון השירה במופעי ה de cour, וכך נולדה האופרה.

בינתיים, רוסיה הצארית היתה סגורה להשפעות המערב. עלייתו של פטר הגדול  ב 1682 פתחה את השערים, ובלט הופיע בה רק ב 1689. ברוסיה כמו ברוסיה, הבלט נתפס לא רק כאמצעי בידור בארמונות החדשים והמפוארים שבנה פטר בסנט פטרסבורג, אלא ככלי ליצירת ה’רוסי החדש’, להבדיל מה’רוסי הישן’ של מוסקבה הצארית.

בתחילת המאה ה 20 כבר היה ל Sergei Diaghilev, אינטלקטואל רוסי ומיוחס, ניסיון רב כאוצר תערוכות אומנות, וכבמאי ומפיק מופעי תיאטרון ומחול. ב 1908 הציג בפאריז אופרה רוסית, וקיבל הזמנה לחזור שוב עם הפקת בלט. כך, ב 1909, נולדת אגדת Ballet Russes.

דיאגלב קיבץ סביבו את מיטב רקדני רוסיה, ואת האומנים פורצי הדרך של זמנו, ליצירת מופעי בלט חדשניים, אקזוטיים, ומעוררי סקנדל. שלא כבעבר, כל האומנים המעורבים בהפקה היו שותפים ליצירה הקולקטיבית, בה הריקוד עצמו היה רק חלק אחד מני רבים. (הרקדנים לא תמיד נטלו חלק בחשיבה המשותפת, עליהם הוטל בעיקר להתמודד עם התוצרים). דיאגלב שיתף פעולה עם מלחינים דוגמת Sergei Prokofiev , Richard Strauss, ובעיקר עם Igor Stravinsky . ציירים כמו Vasily Kandinsky ו Henri Matisse  הופקדו על התפאורה. בתמונה למעלה למשל, מופיע ציור של Pablo Picaso למסך הקדמי בתפאורת היצירה הסאטירית Le Train Bleu משנת 1924. התמונה מכאן.

המנהל האומנותי של דיאגלב עד לשנת 1922 היה הצייר Léon Bakst, שתרם לעיצוב הבמה וניירות הפרסום  (העלון הורוד בראשית הפוסט בעיצובו), וגם לעיצוב התלבושות.  הצייר הסוריאליסטי Joan Miro עיצב תלבושות להפקה הגרוטסקית של רומיאו ויוליה משנת 1926, התמונות להלן מכאן, ומכאן.

מי עוד עיצבה תלבושות? מעצבת האופנה הראשונה לשתף פעולה עם עולם הבלט היתה Coco Chanel. עבור אותה הפקה לה תרם פיקאסו, עיצבה שאנל בגדים ספורטיביים ברוח העלילה. בעולם האופנה נתפסו עיצוביה כפורצי דרך בזכות שחרור האישה מכבלי המחוך ומתועפות חונקות של בד, אולם על הבמה הם התבררו כלא מוצלחים: בדי הסריג הרפויים בהם השתמשה, הקשו על הרקדנים לתפוס בצורה בטוחה את מותני הרקדניות לפני ואחרי זריקות לאויר.  עגילי הפנינה העצומים שענדה לאוזני הרקדניות לא אפשרו להן לשמוע את המוסיקה כראוי, והרקדנים הזיעו בתוך חולצות צמר.

התלבושות שלה לקו אולי בחסר, אבל האסוציה שלה עם המודרניות והחדשנות של דיאגלב סייעה לשאנל להתחבב על קהל הקונות הפוטנציאלי של דגמי האופנה שלה. תמונות: Sasha/Getty מכאן, ומכאן.

 Ballet Russes שיקפה בצורה מעוררת השתאות את התקופה בה פעלה: La Bell Epoque תחילה, ואז The Roaring 20’s. הלהקה, שעוררה מחאה עצומה על רקע המוסיקה, התלבושות, והאדפטציות שעשתה לסיפורים קלאסיים, חובקה בסופו של דבר על ידי הקהל, כיון שהכל ביעבע סביבו, דיאגלב פשוט שיקף את העובדה הזו על הבמה. על אף ואולי בשל חזונו של דיאגלב, נקלעה הלהקה שסיירה בכל העולם, מציגה את הרוח הרוסית להמונים, לחובות כבדים. ב 1929, עם מותו, היא התפרקה. מיטב כשרונותיה התפזרו לכל עבר, והיו שותפים ליצירה פורצת דרך בכל מקום אליו הגיעו.

אחד מהם היה הרקדן והכוריאוגרף George Balanchine שהיגר לניו יורק. שם, יחד עם Lincoln Kirstein, הקים ב 1934 את המוסד The American School of Ballet. שיטת הלימוד הקרויה על שמו מיושמת שם עד היום. ב 1948 הקים יחד עם קירשטיין גם את להקת New York City Ballet , והיה מנהלה האומנותי במשך 35 שנים. כאחד מגדולי הכוריאוגרפים של המאה ה 20, רוחו וחזונו שורים על הלהקה, המבצעת גם היום את יצירותיו, בדיוק כפי שיצר אותן.
בתמונה בלנשין בחזרות ליצירה דון קישוט, עם הרקדנית סוזן פארל, 1965.

70 שנה קדימה, ואחרי שיתופי פעולה ספורדיים בין עולם האופנה לעולם המחול, הצטרפה Sarah Jessica Parker לחבר הנאמנים של ה NYCB. לאחר שצפתה בערגה בהמוני צעירים צובאים על דלתות הלינקולן סנטר בשבוע האופנה שהתקיים במקום, העלתה רעיון: להציע למעצבי קוטור ליצור תלבושות עבור פרמיירות הלהקה המוצגות מדי סתיו. ואומנם, ה NYCB Fall Gala הפכה ל NYCB Fall Fashion Gala. כך, קיוו בלהקה, יגיע קהל חדש וצעיר לצפות באומנות הבלט המסורתית.

ערב הפרמיירה נחגג כאירוע עמוס מעצבים ודוגמניות, לצורך גיוס כספים לפעילות הלהקה, ואם זה מזכיר לכם את ה Metropolitan Gala בחסות אנה וינטור, לא טעיתם. עוד נשוב למט. גאלת האופנה הראשונה של ה NYCB התקיימה בסתיו 2012, השיגה בהצלחה את מטרותיה, ומתקיימת מאז תוך שיתופי פעולה עם מיטב מעצבי העל.

הסיבה לכך ששיתופי הפעולה הללו מצליחים להתקיים, היא של NYCB יש סדנת תלבושות משלה. Mark Happel, מנהל הסדנה, מספר כי תפקידו הוא לא רק לייצר ולשמר כל תלבושת, אלא להסביר למעצב מהן ההתאמות הנדרשות ממנו כדי שהסקיצות שלו יוכלו להפוך לתלבושות מוצלחות. העובדה כי השורה הראשונה בקהל נמצאת במרחק 20 מטרים מהרקדנים, וכי תאורת הבמה חזקה מאד, למשל, משפיעים על בחירת צבעי הבדים ועל גודל הפרטים (אבנים, אפליקציות) בתלבושת. בנוסף, יש משמעות לבחירת סוג הבד. מעצבים נוטים לשכוח כי כאן הם צריכים להלביש אתלטים, המשתטחים על הבמה ונזרקים לאויר, ולא דוגמניות על מסלול. בניגוד למה שהיה נהוג ב Ballet Russes, פה מתייחסים לתחושות הרקדנים בזמן המדידות, ולעתים המעצב אף יספק לרקדנית תלבושת ראשונית לחזרות, כדי שתוכל להסתגל אליה.

לא כולם בעולם הבלט מתלהבים מחדירת מעצבי העל. יש שטוענים שתלבושת גרועה הורסת כוריאוגרפיה טובה, או כי הבגדים מסיטים את תשומת לב הצופה מן הריקוד, ויש מי שאומר שהשילוב נראה מאולץ, וכי מטרתו בוטה מדי.

 השת”פ עם המעצבת ההולנדית Iris Van Herpen לעומת זאת, התקבל (לרוב) בהתפעלות. ב 2013 היא עיצבה תלבושות ליצירה Neverwhere של הכוריאורף Benjamin Millepied למוסיקה של Nico Muhly. התלבושות מורכבות מאלפי רצועות פלסטיק, שכדי לתפור אותן לבד הבסיס, נעזרו בסדנה של מארק בתוכנה המשמשת אדריכלים.

גולת הכותרת, ומה שנחשב לפריצת דרך בעולם תלבושות המחול, היו מגפי הריקוד שיצרה עבור הרקדניות: נעלי הפוינט נתפרו לתוך המגפיים. התלבושת כולה נצנצה בתאורת הבמה, ורוממה את התמה המופשטת של היצירה. גם מי שחסר את נעלי הפוינט העדינות, נאלץ להודות שהתלבושות הללו מוצלחות.
תמונות:  ERIN BAIANO/NYC BALLET

הצלחת התלבושות אינה מפתיעה בהתחשב ברקורד היצירתי של Van Herpen כמעצבת אופנה. גם ככזו היא שברה כל תבנית אפשרית, כשיצרה בהדפסת 3D שמלות מאבקת פוליאמיד, סרגה שמלות מבדי גאזה שיצרה ממתכת, או עיצבה נעליים המשלבות עור חתוך בלייזר עם קריסטלים שקופים שהודפסו אף הם במדפסת 3D. היא שאלה חומרים מעולמות אחרים ושיתפה פעולה עם אומני טכסטיל והנעלה, ועם מומחי תוכנה, הדפסה וארכיטקטורה. כיאה לפורצת דרך רב תחומית, מוצגים דגמיה דרך קבע במוזיאוני עיצוב ואומנות ברחבי העולם.
כל התמנות לקוחות מחשבון האינסטגרם של Iris Van Herpen.

===

ההתנגדות בה נתקל Diaghilev כשניסה לשלב בלט עם אומנויות אחרות, או הקרירות בה התקבל שיתוף הפעולה של ה NYCB עם עולם האופנה, הזכירו לי את התגובות בהן נתקלה עורכת האופנה האגדית Diana Vreeland, כשהחלה לעבוד במכון התלבושות של ה Metropolitan Museum of Art בתחילת שנות ה 70.

ורילנד, שגדלה בפריז של תחילת המאה הקודמת, טענה ש Your imagination is your reality, ואכן כמעט כל מה שדמיינה, הפך למציאות התרבותית של המאה ה 20, דרך העשורים בהן ערכה את המגזינים Harper’s Bazaar ו Vouge. בסרט התיעודי על חייה The Eye Has to Travel, מתברר שלא כולם בעולם האומנות שמחו על תערוכות האופנה שביקשה להציג במכון התלבושות, ועוד פחות מכך על ערבי הפתיחה עמוסי השחקנים, האומנים והמוסיקה הרועשת. אוצרי המוזיאון תהו: האם זה מוזיאון, או מועדון לילה?

אבל הדמיון של הגברת ורילנד ניצח, הקהל הגיע וגם התרומות למכון התלבושות ולמוזיאון. אם תהיתם מה השפיע על הדמיון העשיר של ורילנד, הרי שהיו אלה Diaghilev וה Ballet Russes, להם ולתלבושותיהם המפוארות הקדישה את תערוכת המכון ב 1978.

===

הצצה לסדנת התלבושת של ה NYCB. 

Iris Van Herpen מספרת על תהליך היצירה.

2 Comments

  • Helene Gozani

    היי ענת את רוקמת סיפורים מעניים מאוד. הופתעתי לגלות עד כמה העיצובים על הבמה היו פעם מגבילים ולא נוחים בעליל! שמחה שהיום מעצבים אחרת. תודה

    • Anat Berger Sapir

      תודה רבה! האופנה משקפת את רוח הזמן, על ומחוץ לבמה. (גם) בגלל זה היא כל כך מסקרנת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *