בקורס כתיבה שלקחתי באוניברסיטה, אמר המרצה כי “כל מה שאפשר להגיד במעט מילים, אל תנסו לומר ביותר”. השתדלתי להיצמד להנחיה הזו כשחיפשתי שם לבלוג, אבל למרות שבאופן כללי אני מסתדרת לא רע עם מילים, התברר לי כי בחירת שם לבלוג היא משימה קשה הרבה יותר, מעצם ההחלטה לכתוב אותו. ובכל זאת, אחרי דילמות מורכבות (כמו איך מנצחים את גוגל?), ולילות בלי שינה (יש כל כך הרבה בלוגים, האם כל השמות תפוסים?), נולד הבלוג, ושמו (גם) בישראל: פפיטה.
למה דווקא? כמו עם כל שאלה הרת גורל, התשובה נחלקת לשלושה חלקים. לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, החלטתי לחלוק אותם איתכם.
עבור מי שלומד אותו, בלט קלאסי הוא כמעט מדע מדויק. לרוב ישנה דרך אחת נכונה לביצוע תנועה, ובין השחור ללבן יש מקום מועט לגוני אפור. בצעירותי, החלוקה הזו קיבלה משמעות אחרי שקראתי את הספר “אגם הברבורים”.
העלילה, המבוססת על סיפורי עם מרחבי אירופה, מספרת את קורות הנסיכה אודט. קללה שהוטלה עליה ע”י המכשף וון רוטברט, מאלצת אותה לחיות ביום כמלכת ברבורי האגם הלבנים, ובלילה כבת אדם יפיפייה. הקללה תוסר רק כאשר תזכה להצהרה של אהבת אמת. הנסיך זיגפילד מתאהב בה, אך דודו, שהוא למעשה וון רוטברט, מציג בפניו את בתו, אודיל, מחופשת לאודט. לאחר חיזור מחושב מצידה, הוא מתוודה על אהבתו. אודט (האמיתית) סולחת על טעותו, ובסופו של דבר הם מתאחדים, אם כי במותם. הכישוף שנשבר מביא גם את וון רוטברט ואודיל אל סופם.
ההפקה הראשונה של אגם הברבורים עולה ב 1877 בתיאטרון הבולשוי, אך ההפקה של מריוס פטיפה ולב איבנוב עבור הבלט האימפריאלי בסנט פטרסבורג מ 1895, היא זו ששורדת את מבחן הזמן. דמותו של רוטברט הולבשה תמיד בגוני שחור, אך באף אחת מן ההפקות הללו, או מהרבות שבאו אחריהן, לא הוצגה אודיל כברבור. היא גם מעולם לא לבשה שחורים, למעט הפקה אחת מ 1901 בה הולבשה בשמלת ערב שחורה.
כילדה, האמנתי שהרוסים המציאו את הבלט הקלאסי (השאיפה היתה לרקוד כמו פרימה בלרינה מלהקת הבולשוי), ושהבגדים היפים בעולם מגיעים מצרפת או מאיטליה. ובכן, לא, ולא בהכרח.
כמו כל דבר אסתטי, גם הבלט הגיע מצרפת ומאיטליה. ראשיתו במאה ה 16, עת בני האצילים השתתפו וצפו במופעים שכללו מוסיקה, שירה, דקלום ותנועה. המופעים נערכו בחצרות המלוכה ובחתונות אריסטוקרטיות, ומכאן השם: Ballet de Cour. כשהמלך לואי השני נישא ל Catherine de Medici בת פירנצה ב 1533, התמזגו שתי התרבויות. קתרין דגלה בהעלאת מינון המחול במופעים, וב 1581 התקיים בצרפת מופע הבלט הראשון, Ballet Comique de la Reine. אגב, בזמן המקביל באיטליה עודדו את מינון השירה במופעי ה de cour, וכך נולדה האופרה.
בינתיים, רוסיה הצארית היתה סגורה להשפעות המערב. עלייתו של פטר הגדול ב 1682 פתחה את השערים, ובלט הופיע בה רק ב 1689. ברוסיה כמו ברוסיה, הבלט נתפס לא רק כאמצעי בידור בארמונות החדשים והמפוארים שבנה פטר בסנט פטרסבורג, אלא ככלי ליצירת ה’רוסי החדש’, להבדיל מה’רוסי הישן’ של מוסקבה הצארית.
בתחילת המאה ה 20 כבר היה ל Sergei Diaghilev, אינטלקטואל רוסי ומיוחס, ניסיון רב כאוצר תערוכות אומנות, וכבמאי ומפיק מופעי תיאטרון ומחול. ב 1908 הציג בפאריז אופרה רוסית, וקיבל הזמנה לחזור שוב עם הפקת בלט. כך, ב 1909, נולדת אגדת Ballet Russes.
