Thom Browne | גאווה ודעה קדומה

• 

ב 22 ליוני הציג המעצב האמריקאי Thom Browne את בגדי הגברים שלו לאביב קיץ 2020. בהיתי בתמונות ובסרטונים שטפטפו מהתצוגה בפריז אל הרשתות החברתיות, ותהיתי מאיזה כיוון לנגוס בעוגת הקצפת הזו. Browne תיאר את התצוגה כ”קאנטרי קלאב בארמון ורסאי”. ואכן, במסיבת הגן שלו הופיעו גברים בקרינולינות, חצאיות, ומחוכים שלא היו מביישים את מארי אנטואנט, קסדות וסילואטות מעולם הפוטבול, תיקי כדורסל וכדורגל, חליפות ומגיני אשכים, והכל בבדי Seersucker (כותנה ארוגה לכדי פסים או משבצות), ובצבעי פסטל. “מארח” המסיבה הוא לא אחר מ James Whiteside, רקדן ABT, לבוש טוטו וז’קט. הפור נפל.

===

• 

• 

• 

• 

זו לא הפעם הראשונה בה Browne נעזר במאגר הדימויים הזה. למעשה, מקולקציית הגברים הראשונה שלו משנת 2005, למרות שמעולם לא למד לצייר או לתפור, הוא מציג חליפות גברים “מכווצות”, הנראות כקטנות על הלובש בשתי מידות לפחות. ההשראה מגיעה מסגנון הלבוש ה Preppy של הואספים מאוניברסיטאות ה Ivy League בארה”ב, שאימצו בין היתר חליפות נינוחות, מוטיבים ימיים, ונעליים חסרות גרביים. (תחשבו רוברט רדפורד בסרטים “גטסבי הגדול” או “כך היינו”, שניהם מ 1974). כמי שעסק בשחייה תחרותית עד שנות ה 20 שלו, Browne חוזר גם אל מוטיב הספורט כמעט מדי עונה.

למרות הגבריות הבוהקת של כל אלה, מתחילת דרכו Browne מלביש גברים גם בחצאיות, ובגזרות הלקוחות הסטורית, מתחום ההלבשה הנשית. את אותה הדרך רק בכיוון ההפוך הוא עושה גם עם בגדי הנשים אותם החל להציג ב 2010, כשהוא מטמיע בהם בדים וגזרות מהארון הגברי.
בתקופה בה זהות מינית הופכת ממושג בינארי, לספקטרום של אפשרויות, נדמה כי הבגדים של Browne מנסים להתיר את הקשר בין ג’נדר ללבוש. 
התמונות מכאן, ומכאן.

=

• 

• 

• 

• 

נורמות הלבוש של גברים ונשים שינו לאורך ההיסטוריה את פניהן. אבל אם בסוף המאה ה 15 למשל, היה כמעט בלתי אפשרי לדעת אם צללית מתקרבת שייכת לגבר או לאישה, הרי שעם תחילת המהפכה התעשייתית, בגדים הפכו לסמן ג’נדריאלי. גברים צופו ללבוש מכנסיים, ונשים – שמלות או חצאיות.

לא כולם נענו לתכתיבים, מסיבות שלא היו בהכרח קשורות לאוריינטציה מינית. נשים לבשו מכנסיים בגלל נוחות, חופש תנועה, ומתוך מטרה להגיע לשיוויון בין המינים: אישה לבושה כגבר הרויחה הרבה יותר, מאישה לבושה כאישה, מועסקת באותה משרה.

ציירת הפורטרטים Romaine Brooks למשל, נהגה להופיע במראה גברי לא רק כי זה היה הסגנון המועדף עליה, אלא משום שזו היתה דרכה לזכות בהערכת גילדת הציירים, שמנתה גברים בלבד. גם בחירת מושאי הציור של Brooks לא היתה שגרתית. הן אומנם היו נשים, אך חזקות וגבריות בחזותן, וצויירו בסקאלת צבעים אפורה, שלא כמו הנשים השבריריות שצוירו בידי עמיתיה הגבריים. אחת מהן היא   Una, Lady Troubridge, פסלת ומתרגמת בריטית, שהיתה בדומה ל Brooks, חלק ממערכת יחסים לסבית ופוליאמורית.  הדיוקן שלה (תמונה ימנית עליונה) משנת 1924 , שימש כהשראה לקולקציית הנשים של Browne לסתיו 2019.

=

• 

• 

מי שעזרה להשריש בציבור את הרעיון שנשים יכולות ללבוש מכנסיים, ולהיראות נפלא תוך כדי, היא Marlene Dietrch. דיטריך חיה בנישואים פתוחים כבי – סקסואלית, ומשנות ה20 שברה מוסכמות של לבוש והתנהגות נשית. היא התאמנה באגרוף תורכי, לבשה חליפות גבריות, והשאירה אחריה שובל של מאהבים ומאהבות. בסרט הבכורה שלה בהוליווד Morocco לבשה טוקסידו, ונישקה בחורה: לא מחזה שגרתי בשנת 1930.

בסרטים אחרים לבשה את מיטב האופנה הנשית של התקופה, והדואליות הזו בהופעתה, הן כפאם פאטאל נשית, והן כלובשת חליפות, בשילוב כריזמה בלתי נגמרת על ומחוץ למסך, הפכו אותה לכוכבת בינלאומית ולמודל לחיקוי. למרות שפיזרה לא מעט רמזים בנוגע למיניותה (I am at heart a gentleman היא אמרה), את הקשרים שלה עם נשים ניהלה דרך מעגל הוליוודי סודי של לסביות ובי – סקסואליות. איך הוא נקרא? The Sewing Club.

• 

• 

לנשים לא היה קל לשבור מוסכמות ולהתלבש כרצונן, אבל לגברים שהעדיפו להתלבש בצורה נשית, הדרך היתה קשה, וארוכה יותר. שורשי ה Cross – Dressing נעוצים בין היתר בתיאטרון האנגלי של שייקספיר, ובתיאטרון ה Kabuki היפני. בשניהם מילאו גברים גם את התפקידים הנשיים, כולל תלבושות, איפור, קול ומניירות גופניות. במופעי הוודוויל שהתפתחו בסוף המאה ה 19 בארה”ב, החלו שחקנים לחקות נשים במטרה לבדר את ההמונים, וזו הנקודה בה נולד מונח ה Drag Queen כפי שהוא מוכר כיום.

רק כשהופיע באקדמיה מושג “המין השלישי” (גברים נשיים ונשים גבריות הנמשכים לבני/ בנות מינם/ ן) ב 1930s, קושרו מופעי הדראג עם הומוסקסואליות. הומוסקסואליות ולבוש לא תואם ג’נדר שהוצגו בפומבי נחשבו לעבירה פלילית עד ה 1970s, ובמקומות רבים גם הרבה אחרי כן. גבר או אישה, שלא לבשו לפחות 3 פריטי לבוש תואמי ג’נדר, נחשבו לפורעי חוק. לכן, בעוד הוליווד הציגה גברים בלבוש נשי כאלמנט קומי בסרטים (Some Like It Hot מ 1959 למשל), קהילת הלהט”ב נאלצה לחיות ולהתלבש כרצונה, במחתרת.

כשבתרבות הפופולרית הופיעו דמויות שהציגו פלואידיות במיניות ובסגנון לבוש, חלחלה בציבור ההכרה בתרבות הדראג, ובזכותו של אדם להתנהל מינית, ולהתלבש כראות עיניו. הבולטת שבהן היתה David Bowie, והאלטר – אגו שלו, Ziggy Stardust. בואי סירב לצמצם את עצמו לכדי הגדרה ג’נדריאלית, ושמר על עמימות בנוגע להעדפותיו המיניות. הוא התלבש כגבר וכאישה וזכה לפופולריות עצומה, שאפשרה לדורות של צעירים לנהוג באופן דומה, כפי שהעיד Boy George שהגיע לתהילה כעשור אחריו.

=

There are only the pursued, the pursuing, the busy and the tired.

F. Scott Fitzgerald / The Great Gatsby

=

• 

• 

• 

• 

היום, יותר ממחצית מבני דור ה Y מאמינים כי ג’נדר הוא מונח נזיל, ותעשיית האופנה לא נשארת אדישה. רשתות כמו ZARA ו H&M מוציאות קולקציות Gender Neutral, ובתי כלבו כמו Selfridges הלונדוני מקצים שטחי מכירה לאופנה נטולת ג’נדר. מעצבי אופנה מבטלים את ההפרדה בין תצוגות גברים ונשים, ושולחים את כולם כשהם לובשים הכל אל המסלול. המגמה משמחת, אך עדיין, גבר לבוש חצאית אינו מחזה שכיח, אלא אם כן אתה ידוען כמו Ezra Miller, (שאמר: Queer just means no, I don’t do that. I don’t identify as a man. I don’t identify as a woman. I barely identify as a human), או Brad Pitt.

Browne אומנם הלביש רקדן בלט באחד מסמלי הנשיות: הטוטו, אבל גם הוא מודה כי תצוגות האופנה שלו הן יותר הצגת תכלית קונספטואלית, מאשר אינדיקציה לפריטים שניתן למצוא בחנויות שלו ברחבי העולם. מצד שני, יתכן וגם המהפכה הזו תושלם בסופו של דבר, וכולנו נוכל ללבוש בגד בעיקר כי הוא פשוט…יפה.

=

עד שזה יקרה, Take a walk on the wild side: