בסוף החורף הודיעו בבית הספר Monte Vista שבמונטריי, על קיומו של בוקר כשרונות צעירים, ואני החלטתי להשתתף. החיפוש אחר מוזיקה שתלווה אותי נמשך ימים רבים. היו גם הרבה לילות מהם התעוררתי בבעתה, מחלומות בהם אני רוקדת לצלילי ‘ירושלים של זהב’. (המלצת המבוגרים. המקורבים.) בסאנדיי סגרירי אחד צפו בסלון בסרט ‘האגם המוזהב’.  למרות שאת הנעימה שמעתי רק בחצי אוזן מחדרי, הגוף ידע ש we have a winner.

אחרי חזרות אינסופיות, הגיע היום המיוחל. המוסיקה מופעלת, הריקוד מתחיל. בסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי: אני לא מתעלפת, וגם הידיים כבר לא רועדות. אבל אז נשמעים הטבלנים, עופות מים המככבים בסרט, והמפיקים צליל ייחודי משהו. (או במילים אחרות “Come here, Norman. Hurry up. The loons! The loons! They’re welcoming us back.”) 

הילדים בקהל פורצים בצחוק. המורים מנסים להסות אותם. מסתבר שכשמקליטים בטייפ מוזיקה מהטלויזיה, הטבלנים משתלטים על הסאונד.

===

הודות למוסדות מחקר והשכלה של הצי האמריקאי הקיימים בה, התקבצו במונטריי אנשים מכל קצוות העולם. משמעו היה, שפגשתי לראשונה אנשים שנראו, נשמעו, וזזו אחרת מכל מה שהכרתי. תוסיפו לזה את המורשת התרבותית המפוארת של העיר, ותקבלו ילדה שלא יודעת ממה להתרגש, ועל מה להסתכל קודם. מלוכסני העיניים, ניגון השפה הספרדית, התלבושות ההודיות המסורתיות, או כהי העור מנסים לחקות את הליכת ה – Moon Walk של מייקל ג’קסון.

בבית הספר התוודעתי למושג “התנועה לזכויות האזרח”. מלבד ההלם מהיקף העוולות, ההקרבה והדרמה, שמעתי לראשונה גוספל, בלוז, ובוב דילן. and the rest כמו שאומרים, is history.

את כיתה דל”ת התמזל מזלי לבלות במונטריי, קליפורניה. במילים אחרות, במשך שנה שלמה גרנו בתוך גלויה. זו היתה הפעם הראשונה בה אני ושתי אחיותי טסנו במטוס שהגיע לחוצלארץ, בטיסה שנדמתה כמו נצח. בזמן הטיסה כל אחת מאתנו קיבלה “ערכת לחימה בשיעמום”. נחשו מה כללה הערכה שלי? מכתביות ומדבקות של כוכבי Fame, ניחשתם נכון.