עבור מי שלומד אותו, בלט קלאסי הוא כמעט מדע מדויק. לרוב ישנה דרך אחת נכונה לביצוע תנועה, ובין השחור ללבן יש מקום מועט לגוני אפור. בצעירותי, החלוקה הזו קיבלה משמעות אחרי שקראתי את הספר “אגם הברבורים”.
העלילה, המבוססת על סיפורי עם מרחבי אירופה, מספרת את קורות הנסיכה אודט. קללה שהוטלה עליה ע”י המכשף וון רוטברט, מאלצת אותה לחיות ביום כמלכת ברבורי האגם הלבנים, ובלילה כבת אדם יפיפייה. הקללה תוסר רק כאשר תזכה להצהרה של אהבת אמת. הנסיך זיגפילד מתאהב בה, אך דודו, שהוא למעשה וון רוטברט, מציג בפניו את בתו, אודיל, מחופשת לאודט. לאחר חיזור מחושב מצידה, הוא מתוודה על אהבתו. אודט (האמיתית) סולחת על טעותו, ובסופו של דבר הם מתאחדים, אם כי במותם. הכישוף שנשבר מביא גם את וון רוטברט ואודיל אל סופם.
ההפקה הראשונה של אגם הברבורים עולה ב 1877 בתיאטרון הבולשוי, אך ההפקה של מריוס פטיפה ולב איבנוב עבור הבלט האימפריאלי בסנט פטרסבורג מ 1895, היא זו ששורדת את מבחן הזמן. דמותו של רוטברט הולבשה תמיד בגוני שחור, אך באף אחת מן ההפקות הללו, או מהרבות שבאו אחריהן, לא הוצגה אודיל כברבור. היא גם מעולם לא לבשה שחורים, למעט הפקה אחת מ 1901 בה הולבשה בשמלת ערב שחורה.
=
