• הגוף | מי שמביט בי מאחור, מה הוא רואה?

    קצת אחרי שהבכור נולד, נטשתי את המשרד, ורכשתי הכשרה כמאמנת פילאטיס. כדי לקבל מבט שלם על הגוף, וכדי לדעת עוד על מה נדרש כדי לשקם אותו, למדתי גם ספורטתרפיה. בשנים הראשונות כמטפלת, הסתבר לי בהדרגה, כי כמעט כולנו סובלים מכאבי גב בשלב כזה או אחר של חיינו, וכי גם בעיות שצצות בחלקי גוף אחרים, מקורן נעוץ במקרים רבים – בגב. מילדה המעריצה את גבן השרירי והאצילי של רקדניות, זו שמחכה שהן תסתובבנה על הבמה, כדי שאוכל לראות את שרירי גוון וזרועותיהן בפעולה, הפכתי למי שכל עיסוקה סובב סביב חיפוש דרכים לייעול עבודת הפלא הביו – מכאני הזה, הקרוי גב. לכן, כשגיליתי שבפריז מתקיימת תערוכת Back Side/ Dos a la mode, המציגה את אבולוציית האופנה בצידו האחורי של הבגד, לא נותרה לי ברירה אלא להזמין כרטיסים.

    =

  • כמו דג במים

    עד שנולד הבלוג, הרשתות החברתיות היו לי כמגזין. הווה אומר, קראתי מה שענין אותי, והתרשמתי מתמונות שמשכו את תשומת ליבי. (היום אני מבינה שאם אתה לא שם אתה לא קיים, ולכן אצטרך ללמוד איך מתפעלים את העסק הזה.) לאינסטגרם הצטרפתי רק ב 2015, וכמעט מיד נתקלתי בצילומים של Maria Svarbova. במבט ראשון היתה זו פלטת הצבעים היפה שקפצה מן המסך, והגוף האנושי נשוא התמונות, במשחקי סימטריה נפלאים. במבט שני, היה זה הדיסוננס שריתק אותי: לוקיישנים בעלי ניחוח סובייטי – קומוניסטי, משוחים בצבעי פסטל עליזים. התנועה המתבקשת משחיינים, מול הקיפאון חסר המבע בו הם מצולמים. הנוסטלגיה העולה מן הבריכות הישנות, לעומת השיבוט העתידני של הדמויות. 

    ===

  • Birthday Celebrations: Part 1

    החודש חגגתי יום הולדת חצי עגול, בדרך לעוד החלפת קידומת. זה גיל שבו כבר מבינים לאן נושבת הרוח, הזמן חולף וזה ניכר. למרבה הפליאה, אני לא מאד מתרגשת מהעניין.

    בשנה שעברה נפל המאורע על חגיגות ה 70 לבית האופנה Christian Dior, ששיאן היה בתערוכה מפוארת שהתקיימה בפריז. אז נסעתי.

    בקור מקפיא ובסדר מופתי, התלפפו מאות אנשים בתור אינסופי סביב בניני המוזיאון. היו שם אימהות ונערות שהגיעו מלונדון, חברות שהגיעו יחד מאמריקה, וכמה צרפתיות מבוגרות שבהיתי בהן בלי בושה. נכנסנו. בפנים היה צפוף, חשוך, ומחניק, אבל י פ ה כל כך. לכל אלו שתוהים האם אופנה עילית היא אומנות, אומר כך: אם אתה מתרגש ממנה עד דמעות, כנראה שהתשובה חיובית.