כשמלאו לבכור 13 שנים, הוא קיבל מאתנו שלושה ספרים:

The Catcher in the Rye/ J.D Salinger

To Kill a Mockingbird/ Harper Lee

On the Road/ Jack Kerouac

ונסיעה לניו יורק. הוא ואני.

במשך שבוע ניסינו לתמרן בין אטרקציות תיירותיות, וביקורי חובה למוסיקאי צעיר חובב במה (בכל זאת, הוא הבן של אמא שלו). ראינו מחזות זמר, סיירנו ב Radio Music Hall, עצרנו בכל כיכר עם מופעי רחוב, ושמענו כל להקה שניגנה בסאבווי. הוא פתח כל בוקר בבייגל אמריקאי בגובה גורד שחקים ממוצע, ואני הגנבתי ביקור בשתי תערוכות אופנה. הלכנו המון וחיפשנו ביצי איסטר, דיברנו במשך שעות, וראינו Friends בשרשרת. היה נפלא ומאתגר (נסו לשבת במשך שעה תמימה במרתפי ה Guitar Center בכיכר טיימס), ושנינו לעולם לא נשכח את החוויה.

החודש חגגתי יום הולדת חצי עגול, בדרך לעוד החלפת קידומת. זה גיל שבו כבר מבינים לאן נושבת הרוח, הזמן חולף וזה ניכר. למרבה הפליאה, אני לא מאד מתרגשת מהעניין.

בשנה שעברה נפל המאורע על חגיגות ה 70 לבית האופנה Christian Dior, ששיאן היה בתערוכה מפוארת שהתקיימה בפריז. אז נסעתי.

בקור מקפיא ובסדר מופתי, התלפפו מאות אנשים בתור אינסופי סביב בניני המוזיאון. היו שם אימהות ונערות שהגיעו מלונדון, חברות שהגיעו יחד מאמריקה, וכמה צרפתיות מבוגרות שבהיתי בהן בלי בושה. נכנסנו. בפנים היה צפוף, חשוך, ומחניק, אבל י פ ה כל כך. לכל אלו שתוהים האם אופנה עילית היא אומנות, אומר כך: אם אתה מתרגש ממנה עד דמעות, כנראה שהתשובה חיובית.