Who knows where the time goes, by Susan Cutts, London, 2012
“השיעור נגמר לפני עשרים דקות, כמה זמן לקח לך לצאת”?
“התעכבתי קצת אמא, לא נורא”
“נורא ועוד איך. האחיות שלך לבד בבית וצריך להכין ארוחת ערב”
אין תגובה.
חלק עצום מלימוד מחול עוסק בצפייה. את צופה במורה, בבבואתך הנשקפת מן המראה, בחברותייך לקבוצה, ומנסה לעבד את המכלול לכדי רצף תנועה הגיוני. אבל את צופה גם במי שמגיע אחרייך לשיעור, קרי הבנות הגדולות והמתקדמות, אלה שכבר רוקדות על פוינט. כמעט חצי שנה התעכבתי במונטריי אחרי השיעורים, בוהה ביראה מהולה בערגה בפיסות הסטן הוורדרד של נעלי הפוינט, מבצבצות מתיקי הבנות המתקדמות. אמא שלי כבר כמעט הרימה ידיים, אבל אז מדאם איבנובסקי שמה בעצמה סוף לענין, ואמרה באנגלית השבורה והנמרצת שלה:
“You ready. Let’s get you on pointe”
=