• כמו דג במים

    עד שנולד הבלוג, הרשתות החברתיות היו לי כמגזין. הווה אומר, קראתי מה שענין אותי, והתרשמתי מתמונות שמשכו את תשומת ליבי. (היום אני מבינה שאם אתה לא שם אתה לא קיים, ולכן אצטרך ללמוד איך מתפעלים את העסק הזה.) לאינסטגרם הצטרפתי רק ב 2015, וכמעט מיד נתקלתי בצילומים של Maria Svarbova. במבט ראשון היתה זו פלטת הצבעים היפה שקפצה מן המסך, והגוף האנושי נשוא התמונות, במשחקי סימטריה נפלאים. במבט שני, היה זה הדיסוננס שריתק אותי: לוקיישנים בעלי ניחוח סובייטי – קומוניסטי, משוחים בצבעי פסטל עליזים. התנועה המתבקשת משחיינים, מול הקיפאון חסר המבע בו הם מצולמים. הנוסטלגיה העולה מן הבריכות הישנות, לעומת השיבוט העתידני של הדמויות. 

    ===

  • צורה בעקבות יופי

    אנחנו לא בוחרים היכן לגדול, הורינו עושים זאת עבורנו. אני גדלתי בכרמיאל של שנות ה-70 וה-80 כשעוד היו בה יותר גבעות מבתים, ויותר כלניות מאנשים. איש לא זוכר מה היה הטריגר, אבל בגיל חמש התחלתי לרקוד בלט. לא בסטודיו מפואר, אלא בפואיה של התיכון המקומי. אני זוכרת משם בעיקר את קרירות רצפת השיש, ואת הטייפ העצום ממנו בקעה המוסיקה.