אני אוהבת ימי הולדת. גושפנקה אובייקטיבית לחגיגה, בים הימים הרגילים שמסביב. יש אנשים שעבורם יום ההולדת הוא גונג מאיים בשעון הפנימי, המחשב את קיצם לאחור. (סבתא שלי היתה אומרת, “מה יש לחגוג? עוד שנה עברה”).
לשמחתי אני לא שם, אם כי השנה קו החשיבה הזה שוגר לעברי ממקור לא צפוי: הילדים.
“אמא, את כבר לא צריכה ברכה ובלונים. עברת את הגיל. מה לקנות לך?” ובכן, אני מעדיפה ברכה על מתנה, ובלונים (תסלח לי הסביבה) על עוגה. בגלל רצף ימי הסערה יצא שמהם קיבלתי רק ברכה, אבל איזו ברכה זו היתה.

החודש חגגתי יום הולדת חצי עגול, בדרך לעוד החלפת קידומת. זה גיל שבו כבר מבינים לאן נושבת הרוח, הזמן חולף וזה ניכר. למרבה הפליאה, אני לא מאד מתרגשת מהעניין.

בשנה שעברה נפל המאורע על חגיגות ה 70 לבית האופנה Christian Dior, ששיאן היה בתערוכה מפוארת שהתקיימה בפריז. אז נסעתי.

בקור מקפיא ובסדר מופתי, התלפפו מאות אנשים בתור אינסופי סביב בניני המוזיאון. היו שם אימהות ונערות שהגיעו מלונדון, חברות שהגיעו יחד מאמריקה, וכמה צרפתיות מבוגרות שבהיתי בהן בלי בושה. נכנסנו. בפנים היה צפוף, חשוך, ומחניק, אבל י פ ה כל כך. לכל אלו שתוהים האם אופנה עילית היא אומנות, אומר כך: אם אתה מתרגש ממנה עד דמעות, כנראה שהתשובה חיובית.

כשהייתי קטנה אמא שלי לבשה בעיקר את מדי האחות שלה ואת שארית בגדי נעוריה. אבא שלי נסע לקריות כדי לקנות בגדים לעבודה בחנות אתא. באופן כללי מיעטו לקנות וגם לא התעניינו יותר מדי בנושא. לנו הבנות אמא היתה בעיקר תופרת וסורגת כך שמרבית הקניות היו של בדים.