Arabesque, Paris Opera Ballet student
“תרימי את רגל ימין עוד קצת”
אני מנסה. הרגל עולה, אבל אז בית החזה שלי נופל קדימה.
“לא, לא, תסתכלי במראה. את לא רואה שיד שמאל נמוכה עכשיו מדי?
כן אני רואה, אבל רגל שמאל כבר בוערת מלהחזיק את תנוחת ה’ עָרַאבֵסְק’ הזו כל כך הרבה זמן. אני מנסה שוב.
“עוד קצת, לא ליפול! תאריכי את כף היד השמאלית! ועוד קצת פוינט ברגל ימין! תסתכלי על זוהר במראה. ככה זה צריך להיראות. קו ארוך בין רגל שמאל ליד ימין. קדימה!”
דרך המראה אני פוזלת לכיוון של זוהר שנראית כמו שרוך עם נמשים. ברור שרגל ימין שלה מגיעה לשמיים. אין לה ישבן שיחסום את התנועה. רגל ימין שלי רועדת מן המאמץ, והוויברציות שולחות רטט בחזה שכבר גדול על בגד הגוף הזה. כולן עומדות ומסתכלות עלי, מסתכלת עליהן דרך המראה מביטות בי. אני מסמיקה.
“זה מספיק. עכשיו צד שני”.
בסוף השיעור היא עוצרת אותי לפני שאני מספיקה לאסוף את החותלות מפינת הסטודיו.
“אולי בלי ארוחות גדולות מעכשיו, אה?” היא מחייכת, אבל עצמות הבריח הבולטות שלה לא מחייכות בכלל.
טיפות זיעה זולגות ושורפות לי את העין. אני משפשפת אותה חזק מדי, ומנסה להכניס את הבטן.
“כן” אני אומרת.
“אולי”.
=
אם יש דבר אחד קבוע בחייה של כל רקדנית בלט, הרי זה הסטודיו. כאן מחכים לה מדי יום, מבנה קבוע של שיעור, עם בר, מוסיקה ומראה. את התרגילים לצד הבר אהבתי מאד. היה בהם משהו מדיטטיבי ונוסך ביטחון. המוסיקה היתה (ועודנה) הטעם להכל, היא זו שטענה את התנועה ברגש. עם המראה לעומת זאת, היו לי יחסים מורכבים מאד.
Lin Yung Cheng, mirrored portraiture 
Lin Yung Cheng, mirrored portraiture
=
‘היופי הוא בעיני המתבונן’, ו’המראה לא משקרת’, אבל כשרקדנית מביטה במראה, מי מחזיר לה מבט? האם ההשתקפות שלה היא אמת או דימוי? המראה יכולה ללמד אותנו על עצמינו, על יופי, ולשקף עולם ומלואו. יש לה משמעות רבה בעולם המחול, אך המראה נושאת גם השלכות עצומות על איך תופסת הרקדנית את גופה, ואת עצמה.
Lois Greenfield, Elysia Dawn, Reflected Moments series
עצבים במראה
את המראה פוגשת כל תלמידת בלט כבר ביומה הראשון בסטודיו, וזה אינו מקרי: למראה יש תפקיד מהותי בלימוד תנועה. למעשה, באזורים מסוימים בקליפת המוח הקשורים לפעילות מוטורית, יש לנו אפילו תאי עצב שנקראים “נוירוני מראה“. נוירונים אלה מופעלים לא רק כאשר אנחנו מבצעים תנועה כלשהיא, אלא גם כשנצפה באדם אחר, מבצע את אותה תנועה בדיוק. על ידי חיקוי, תא המראה לומד לתזמן את הרגע המדויק שבו יש לבצע את התנועה הספציפית שאותה הוא מייצג. לאחר שתא המראה מופעל, חלקים אחרים במוח “מחליטים” אם לעכב, או להוציא לפועל את התנועה.
ראייה אינה החוש היחיד שמפעיל את נוירוני המראה. גם צלילים המנבאים תנועה מסויימת, עשויים להיות טריגר ללמידה של אותה תנועה. למעשה, נוירוני המראה יוצרים מעין סימולציה פנימית של התנועה, המקלה על ביצוע עתידי שלה. כל זה הופך את המראה לחיונית כל כך בלימוד מחול: היא מאפשרת לתלמידה להביט בהשתקפות דמותה ודמויות עמיתיה, וכך ללמוד תנועות חדשות, לסנכרן ביניהן, ולהתאים אותן לצלילי המוסיקה.
Lois Greenfield, Katherine Bolaños, Reflected Moments series
של מי הגוף הזה?
לנוכחות של המראה בחיי רקדניות יש למרבה הצער גם חסרונות. שהות ממושכת בסטודיו שלפחות קיר שלם אחד בו מכוסה במראות, יכולה לגבות מחיר, למשל בנושא של דימוי גוף. בשנים הראשונות, בהן נלמדות המיומנויות הפיזיות של הריקוד, למראה יש השפעה מועטה על תפיסת הגוף של תלמידת מחול. אבל ככל שהיא הופכת מנוסה יותר, כך גוברת השפעתה השלילית של המראה על דימוי הגוף. מדוע?
מחקר שנערך בארה”ב, בדק את השפעת המראה על תפיסת גוף ומסוגלות של תלמידות בלט מתחילות וכאלה עם נסיון קצר. מסקנותיו מציעות כי תלמידת מחול מתחילה, חסרה את הידע והניסיון להעריך את ביצועיה כפי שאלה משתקפים אליה מן המראה. היא רואה את עצמה במראה כפי שהיא, ללא כלים לבקר את בבואתה. תלמידה מנוסה יותר לעומת זאת, יודעת כיצד “צריכה” ההשתקפות שלה להיראות. לא רק מבחינת התנועה, כמו איפה בדיוק צריכה להיות הרגל שלה ביחס ליד הנגדית ב’עָרַאבֵסְק’, או לאן צריכות לפנות אצבעות כף הרגל ב’אַטִיטְיוּד’. אלא גם מבחינת נראות הגוף: עד כמה דקות צריכות הזרועות שלה להיראות כדי להציג תנועה ארוכה, ועד כמה שטוח צריך החזה שלה להיות כדי שהצוואר שלה ייראה ארוך. (כן, בלט זו שפה המקדשת קווים ארוכים.)
בעלת הניסיון כבר מודעת לאידיאל ה’רצוי‘, אך נאלצת להביט שוב ושוב – ב’מצוי‘. ואכן, המחקר של Radell et al מצא כי בנוכחות מראה, תלמידות מנוסות דיווחו על דימוי גוף שלילי, גבוה הרבה יותר מזה שדיווחו עליו התלמידות המתחילות.
Henri Fabien, Girl Posing in Front of Mirror, Oil on Canvas, 1931
הכל ענין של גיל
מה שמעניין במיוחד במחקר של Radell et al, הוא שהמשתתפות בו היו תלמידות קולג’, כלומר בנות 18-20. אם למראה יש אפקט כזה על נערות בוגרות בעלות אישיות מגובשת יחסית, אפשר רק לדמיין את השפעתה על ילדות צעירות. לילדה המתחילה ללמוד בלט בגיל 6 למשל, יש בגיל 9 מספיק כלים כדי לבקר את השתקפותה במראה, גיל שהוא ממילא קריטי להתגבשות דימוי הגוף שלה. לעובדה שהיא מביטה במשך שעות בהשתקפות שלובשת רק בגד גוף וטייטס, יש משמעות עמוקה שבעתיים.
ועוד משהו. זו מיומנות חשובה, לדעת לקבל ביקורת ממורה או מקולגה. הסכנה עם ילדות צעירות, במיוחד אלה שהבלט הופך לכל עולמן, היא שהן מתקשות להפריד בין הרקדניות שהן, לאדם שהן. כך הערות חוזרות על חוסר גמישות למשל, עלולות להפוך אצלן לתחושה מתמשכת של חוסר ערך.
Dame aura knight, Before the Mirror, Oil on Canvas, 1919
The mirror is not you. The mirror is you looking at yourself.
George Balanchine
מה את רואה כשאת מביטה במראה?
תלמידת מחול מתחילה רואה במראה את השתקפותה שלה כ’אמת’ נתונה. הגוף שלה הוא כלי האומנות הזו, הוא החימר הנע ממנו מפוסלת היצירה. עם הזמן היא מפתחת את היכולת לשלוט בכל שריר ומפרק ולהפיק מהם את שפת המחול, כשהתיקוף לביצועים ולנראות שלה הוא תמיד חיצוני. המורה מעירה ומתקנת, המראה מבהירה עד כמה היא מצליחה, עד שהיא מטמיעה בתוכה את הסטנדרטים של מה נכון לעשות, ואיך זה אמור להיראות. בלנשין צדק: כשרקדנית מנוסה מביטה במראה, היא רואה מהצד את עצמה – יחד עם שלל דימויי הנראות הרצויים שהיא למדה להפנים – מביטה בבבואתה.
Pablo Picasso, Girl before a Mirror, Oil on canvas, 1932
הזווית של פיקאסו
כשאנחנו מסתכלים במראה משתקפת אלינו דמותנו, אבל כמו שקורה במחול, גם בחיים, לא בהכרח המציאות האובייקטיבית מחזירה לנו מבט. הציור “נערה לפני המראה” של פבלו פיקאסו, ובו מביטה Marie-Thérèse Walter, המאהבת הצעירה שלו באותן שנים, במראה, ממחיש את זה היטב. מימין דמות בצבעים עזים, צעירה למראה, מושכת ומלאת חיים, מביטה במראה. מנגד, דמות בצבעים קודרים, איבריה נפולים יותר, אולי מבוגרת, יפה פחות ונטולת ויטאליות. האם כך תופשת מארי את עצמה ברגע זה? האם במראה משתקפים פחדיה מן הזקנה הבלתי נמנעת? או שהדמות והשתקפותה מבטאים את סך חלקיה של מארי ברגע זה? האם היד המושטת אל בבואתה מעידה על קבלה אוהבת של העתיד? של ההווה כפי שהוא נתפס בעיניה? בעיני פיקאסו? הפרשנות לבחירתכם.
Henri Matisse, Dancer Reflected in the Mirror , Lithograph, 1927
The next time you look into the mirror, just look at the way the ears rest next to the head; look at the way the hairline grows; think of all the little bones in your wrist. It is a miracle. And the dance is a celebration of that miracle
Martha graham
Adam Simpson, ‘Black Swan‘ Artwork Created for 2011 BAFTA Awards
ברבור שחור
הנוכחות הבלתי פוסקת של המראה יכולה לעודד את הרקדנית להביט על עצמה מבחוץ כאובייקט, ולדמיין איך רקדניות אחרות מסתכלות עליה בהשוואה אליהן. זו מודעות עצמית קיצונית, שלא רק מחבלת בביצועים שלה כרקדנית, אלא יוצרת סדקים בדימוי העצמי שלה. את הסדקים האלה ממלאים ללא מאמץ פקפוק ביכולותיה, והלקאה עצמית בנוגע לגופה. אם הגבול בין האדם שאת והרקדנית שהנך מטושטש, את עלולה להישבר. דמותה של נינה, אותה מגלמת נטלי פורטמן בסרט “ברבור שחור“, היא דוגמה מובהקת (אם כי קיצונית), לשבירה שכזו. בסרט, למי שלא ראה, מתקשה נינה הפרפקציוניסטית להכיל את מורכבות התפקיד הכפול כאודט/ אודיל ביצירה “אגם הברבורים”. השיקוף למצבה המנטלי ההולך ומתערער, מתקיים במראות המלוות אותה בסטודיו ומחוצה לו. בהן היא רואה דימויים שלא באמת קיימים במציאות, והן אלה שמתנפצות מסביבה לרסיסים, עד לסוף הטראגי.
People who live in society have learnt how to see themselves, in mirrors, as they appear to their friends. I have no friends: is that why my flesh is so naked?
Jean-Paul Sartre, Nausea
Lululemon to buy at-home fitness startup Mirror
מראה ששווה מליונים
מי שרקדה בתפקיד משני בסרט הזה מ 2010 היא Brynn Putnam,שהצליחה – במציאות, לא בסרט – להפוך את “לימוני” המראה, ל”לימונדה” בעולם אימוני הכושר. אחרי שפרשה מלהקת ה NYCB, וסיימה את לימודיה בהרווארד, פיתחה פוטנם שיטה ורשת קטנה לאימון גופני בניו יורק. כשנכנסה להריון, גילתה שהיא מעדיפה להתאמן בבית, רק שהדירות במנהטן קטנות מאד ואין בהן מקום לציוד חדר – כושר טיפוסי. כך נולדה Mirror: מראת גוף אינטראקטיבית המופעלת דרך אפליקציה בטלפון חכם, ועליה מוקרנים אימוני גוף במגוון תחומים, החל מאגרוף וטאי צ’י, וכלה ביוגה ופילאטיס. על המראה – מסך רואה המתאמן את גופו שלו, וגם את דמותו המוקטנת של המדריך. מלבד דמי מנוי חודשיים המאפשרים גישה לעשרות אימונים בשבוע, אפשר בתשלום נוסף להתאמן בזמן אמת עם מדריך פרטי. ביוני האחרון, אחרי שהוירוס העולמי הוביל לזינוק במכירות, הודיעה חברת בגדי הספורט והפנאי Lululemon על רכישת הסטרט – אפ תמורת 500 מליון דולרים. אחת אפס לרקדנית על המראה.
=
Lillie Thompson, The Australian Ballet, Melbourne, 2018
מראה אפשר וצריך לכסות
מחול היא אומנות הנמדדת בסופו של דבר על במה מול קהל, ולא מול מראה, ולכן רקדנים צריכים להיות מסוגלים לדעת מתי הם עושים דברים נכון, גם בלעדיה. למזלנו, יש לכולנו מערכת טבעית שזהו בדיוק התפקיד שלה. המערכת הפרופריוספטיבית בנויה מחיישנים מיוחדים הממוקמים בשרירים בגידים ובמפרקים, שיחד עם חלקים נוספים במערכת העצבים נותנים לנו פידבק תוך כדי תנועה, על מנח ומיקום איברינו בחלל, ביחס לעצמינו וביחס לאנשים אחרים שנעים סביבנו. זו המערכת שמאפשרת לנו להעריך ולתקן ביצועים מוטוריים. פרופריוספציה מתפתחת בעזרת חוש הראייה, ולכן השימוש במראה בסטודיו חשוב, אבל רק עד גבול מסוים. לעיתים קורה גם שרקדנית עסוקה יתר על המידה באיך נראית התנועה במראה, ופחות מדי במה צריך לקרות בגוף כדי שהיא תצא לפועל בדרך שתגרור מינימום פציעות. זה אולי יראה טוב, אבל יגרום נזק לטווח הארוך. מסיבות אלה אימוני מחול רבים מתבצעים כשהמראה מכוסה בווילון, או עם הפנים לקיר נטול מראה.
=
Kyle Froman, Darci Kistler taking her final bow from NYCB, 2010
במבט לאחור, למרות הצלקות והמטענים שהספיקו לשקוע ולצוף אינספור פעמים מאז ימיי כרקדנית, לא הייתי מוותרת על המראה. משום שלהוציא מקרים חריגים, רקדנית לא מסתכלת במראה מתוך יוהרה, או גאוותנות. היא מסתכלת במראה משום שריקוד היא אומנות ויזואלית, עם אסתטיקה שאין יפה ממנה. זה מרגיש נפלא להפיק מהגוף את כל מה שנדרש, פיזית ורגשית כדי לרקוד טוב, אבל זה נפלא גם לראות את זה כשזה מצליח – פשוט משום שזה כל כך יפה. כשאת בסטודיו ואת מצליחה – לא תמיד, רק מדי פעם – להוציא מתוכך ביטוי טהור של יופי ולראות אותו במראה, את יכולה לחייך לעצמך חיוך פנימי קטן. כשאת על הבמה, מחיאות כפיים ותשואות של קהל יכולים לשקף לך שהצלחת: הצלחת להפיק יופי.
ואז,
אז את מחייכת חיוך גדול,
וקדה.
=
If I lived in a house with no mirrors
Where the walls didn’t pick me apart
Maybe my skin would be thicker
If I lived in a house with no mirrors
המילים של סשה סלואן.
32 Comments
שירי
פוסט מרתק ומסקרן כלכך!! כמו תמיד החיבורים בין האישי לכללי, מהריקוד האומנות והמדע, התמונות שנבחרות בקפידה ומעוררות התפעמות באופן שהם מרימות ומוסיפות לטקסט, וכמובן ההקשרים מהעבר להווה והתקווה שלנו תמיד לעתיד יותר נכון ובריא לגוף ובטח לנפש- יצירה נפלאה שלך! מעורר חומר למחשבה, נשארתי עם הרבה… ועושה חשק לשיחה שאחרי לליבון ולשיתוף…מחכה ומצפה:-)
Anat Berger Sapir
כיף שאהבת שירי! ותודה ענקית על המילים הנהדרות
זהבה גרציאני
ענת, קראתי את הפוסט יומיים כי הוא כל כך עשיר ויש בו כל כך הרבה. הכל נפלא : התמונות , המידע, הרגש והכנות, השיר והמילים.
תודה שאת מלמדת אותי כל פוסט מחדש.
Anat Berger Sapir
כיף גדול לשמוע, תודה רבה זהבה
ריבי
בסטודיו הפילאטיס שבו אני מתעמלת יש מראות. חלק לא מבוטל מהנשים שונאות את זה. הן מבינות את החשיבות של המראה בשיפור המנח ודיוק התנועה אבל לא אוהבות את עצמן. אצל חלקן זה כל כך בולט שאני תוהה אם הן לא “מטפחות” הפרעת אכילה שאפילו הן לא מודעות לה. פוסט מלא מחשבה וחיבור של נושאים חשובים לכל אישה .
Anat Berger Sapir
תודה ריבי. בשנים שלי כמאמנת פילאטיס ומשקמת גוף, הייתי מתכווצת בכל פעם שמתאמנת הביעה סלידה מההשתקפות שלה. לא קל לראות נשים בוגרות, מבוגרות אפילו, שממש לא אוהבות את גופן.
סיגל כנפו
ענת יקרה,
אנחנו חיים היום בעולם שעוסק כל כך הרבה בניראות, מה רואים ואיך זה נתפס בעיני אחרים ופחות איך זה נראה בענינו אנו, אינסטגרם טיק טוק וכו’. וכאן הבאת עוד מימד – על מה שאנו רואות מול מה שהיינו רוצות לראות ועל איך שאנחנו תופסות את מה שראינו… מורכב כל כך וכתוב נפלא כל כך!
הכתיבה המופלאה שלך הצליחה להעביר אלי כקוראת את החוויות שלך כילדה שכל כולה רוצה להיות הרקדנית המושלמת הזו שיש לה בראש, את ההבנה של רמות הקושי הגדולות להגיע למקום של השלמה עם מי שאני ומה אני יכולה להיות…
נשארתי עם המון חומר למחשבה!
סיגל
Anat Berger Sapir
תודה רבה סיגל. זה באמת מסובך, להבין איפה אני נגמרת, ואיפה העולם ודעתו מתחילים. אני מניחה שזה תלוי חוויות ילדות, ותלוי אישיות..
Martine
אמרת מדוייק
המראה ביוגה , אותו כלי חיצוני הוא בסתירה גמורה לתפיסה היוגיסטית של עבודה אישית פנימית , בקצב הנשימות שלך
וללא השוואה ותחרותיות
אחרי שנים כרקדנית, שהחוץ חשוב לא פחות מהפנים
, אני מודה שעדיין קשה לי להיפרד מהרגלים ישנים
עובדת על זה ומשתפרת לאט ?
Anat Berger Sapir
באמת קשה להשתחרר מהרגלים ישנים. שמחה שמצאת את האיזון בין החוץ והפנים. בהצלחה מרטין 3>
Rachel
ענת יקרה,
פוסט משמעותי, נוגע ומעורר מחשבה..
הקשר היחיד בין אומנות לבין מראה אישי פיסי שנתקלתי בו היה בתקופת לימודי הפסנתר המוקדמת שלי, במסגרתה למדתי אצל מורה מסויימת אשר לא חדלה מלהתמקד במנח היד שלי על המקדלת תוך התעקשות תובענית שזו הדרך היחידה להפיק את הצליל המבוקש. עברתי למורה אחרת….
זה היה נראה לי הזויי לא להתמקד באמצעי כמטרה במקום להבין איזה צליל אני רוצה כך שעל מנת להשיגו- כל האמצעים כשרים. חבל שרקדנית מתמקדת כל כך הרבה שנראות של התנועה, במקום במה היא מרגישה כשהיא עושה תנועה מסויימת. הלוואי שהיתה שואלת עצמה: “הבאתי את עצמי לידי ביטויי עכשיו? הייתי מדוייקת ביחס למה שרציתי לבטא?” זו הזווית הכי מסרסת ומדכאת לדעתי באומנות הזו, לעומתה שעות אימונים מפרכות וכפות רגליים מתקלפות נראות תמימות לגמרי.
אולי במחול מודרני זה שונה..?
Anat Berger Sapir
תודה רבה רחל.הרקדנית מתמקדת בנראות של התנועה, כיון שזו אומנות ויזואלית, בניגוד לנגינה למשל. ואת צודקת שהעניין מורכב, וחוזר שוב ושוב לשאלה מה תפקידה או ערכה של האומנות בחיינו כיוצרים, ובחיינו כצרכנים שלה.
עדי ליאור זומר
פוסט נפלא בנושא כ”כ חשוב ורלוונטי, דימוי גוף. הרבה מאד נכתב בנושא הזה, הפוקוס שנתת על חווית המראה בהקשר לריקוד ממקד אותו ועוזר להבין לעומק. אני אוהבת את ההקשר האמנותי לפיקאסו ושאר העבודות שהוספת, זה מרחיב ומעשיר את היריעה. הפוסט הזה, כמו קודמיו, נתפר כמו מלאכת אמנות עדינה ואינטליגנטית, שמובילה אותנו שלב אחר שלב להבנה עמוקה של הנושא, עד הסיכום הנפלא שלך, שבסופו של דבר רקדנית יוצרת יופי. חיבור מדהים של כל הנקודות. תודה על ההשראה, הידע והחוויה. אני יוצאת חכמה יותר מכל שיעור שלך ❤
Anat Berger Sapir
תודה עדי יקרה על המילים היפות. גם אומנות הציור היא מראה ושיקוף של הזמנים ושל עצמינו. וגם היא יוצרת יופי.
יפעת אנג'ל
נושא חשוב.
האם יש מציאות בכלל?
או לכל אחד הסיפור שלו?
איפה הדמיון שלנו (והדימוי העצמי) פוגש את האחר…
הרבה שאלות מעלה הפוסט שלך.
ובימינו, העיקר הבריאות והיופי הוא בעיני המתבונן. ?
Anat Berger Sapir
בריאות ואהבה, תמיד. תודה יפעת :))
סופי ביסק
הזכרת לי מדוע לא היתה לי אף מראה בבית, עד הבת החמישית שלי. שנאתי מראות מגיל 3 בערך, ולא בגלל בלט, אלא בגלל אופרה שאמי אהבה במיוחד , ” מאדם בטרפליי”, , סוג של אמונה תפלה, שאם מביטים בראי , זה מביא מזל רע, נוסף על זה הסיפורים ש0ל סבתי שנטעו בי ביטחון, שלא תמיד רואים את השתקפותינו, אלא לפעמים נשמות ורוחות באות להשתקף.
הראי לא חסר לי ולארבעת ילדי הגדולים עד שהחמישית הגיעה לגיל שלוש, וחיפשה את בבואתה בכל מיני מקומות, קניתי ראי, ומה אומר לך מתחרטת עד עצם היום הזה, כי היא היחידה מבין 9 ילדי שפיתחה אנורקסיה.
מזל שרצתה ילדים בעתיד, אז התגברנו.
שונאת מראות.
מסתפקת בנירוני מראה, ועיניים.
תודה על הפוסט, שעזר לי ולו במקצת להצדיק את הפוביות שלי.
ולסיכום, את כותבת מופלאה, וכמו בכל פוסט כוריאוגרפית של מילים, או בעצם רקדנית מילים מהוללת.
Anat Berger Sapir
תודה רבה סופי יקרה על השיתוף והמילים היפות. אנורקסיה זו מחלה איומה, שמחה לשמוע שהכל מאחוריכם.
גלית ויינברג
פוסט שמעורר הרבה מחשבות ומעלה הרבה שאלות והשיר שבחרת לנו מסכם את זה נפלא. המראה אכן מציבה בפנינו מראות שחשוב כל כל לכבד…
Anat Berger Sapir
תודה רבה גלית. השיר הזה צובט, ונכתב אחרי שהיוצרת החלימה מהפרעת אכילה.
דפנה
נושא ממש מעניין ענת
לא הכרתי את כל מה שקורה לנו במח כשמסתכלים במראה ואהבתי מאוד את התמונות שהבאת .
די מזעזע מה שהמורה לבלט אמרה לך כשהיית קטנה, מקווה שהיום ילדות צעירות לא שומעות הערות כאלו לגבי הארוחות שהן צריכות לצמצם. האידיאל בבלט הקלאסי הוא בלתי אפשרי על גבול המקומם..
מאוד נהנית לקרוא בבלוג איך נושאים מתוחמי אומנות שונים משתקפים זה בזה ומהדהדים אחד את השני. ייחודי לפיפטה! מחכה לפוסט הבא
Anat Berger Sapir
תודה רבה דפנה מרגשת. אני מאמינה שההערות האלה ניתנות היום יותר במרומז, ובעיקר לצעירות במסלולי הכשרה מקצועיים, ולא בחוג במתנ”ס מקומי..אני גם מקווה שלהורים יש משקל רב יותר באיזון כל מה שקורה, או לא קורה – בסטודיו.
רינה
ענת – נושא מעניין וחשוב ביותר
“האני במראה”
אכן כל אדם זקוק למראה בכל גיל כדי להביט על עצמו ולגבש את תפישת דמותו והאני שלו בעיני עצמו.
המראה באמת אינה משקרת ולכן המביט בה צריך לקבל את עצמו בכל גיל – דבר שהוא לא קל תמיד. בעיקר כשיש מגבלות מצטברות במשך השנים.
כדאי לזכור את דברי דבורה ברטונוב ז”ל זוכת פרס ישראל – “החוכמה הגדולה היא לקבל את זקנתך”
ענת – כתיבה יפה מאד עם נקודות מבט מעניינות.
Anat Berger Sapir
תודה רבה רינה. דבורה ברטונוב היתה משהו באמת מיוחד
רוית רדיאן
הרבה חומר למחשבה.
גרם לי לחשוב על תפקיד המורה כמי שמאזנת, או יכולה לאזן זאת.
מעניין עם בתקופה הזו כשיש מודעות גדולה יותר זה אכן קורה.
תודה
Anat Berger Sapir
תודה רוית. כן, היום יש יותר מודעות, אבל המורכבות עדיין שם. עיקר השינוי אני חושבת צריך לקרות אצל ההורים..
עפרה רוזנברג
את כותבת נפלא. הפוסט גדוש אינפורמציה, והרבה ממנה לא ידעתי. התמונות נבחרו בקפידה נהדרת. כולן מיוחדות במינן.
בגלל כל הטוב הזה, לוקח לי זמן לקרוא, להטמיע, להבהיר לעצמי מה זה עושה לי… ולהגיב (גם יש חיים, חוץ מזה ?).
אין כמוך, ואת רק הולכת ומשתבחת. ותמיד, נוצר בי חשק עצום לחבק את ענת הקטנה של תחילת הפוסט ?.
Anat Berger Sapir
עפרה יקרה, כל כך מרגש לקרוא את התגובות שלך. תודה רבה, ושולחת חיבוק חזרה..
מיה
וואו, ענת, איזה פוסט חשוב! כאמא לשלוש בנות אני חושבת כמה אני נחרדת כשהן עומדות מול המראה יותר משתי דקות ובוחנות את עצמן, אז לחשוב שהיו צריכות לעשות את זה במשך שעות ובהגדרה כדי “לתקן” את עצמן, (גם אם זה כדי לבצע תנועה נכונה יותר), זה כבר די חלום בלהות.
Anat Berger Sapir
תודה מיה. הנושא הזה מורכב היום בעיקר בגלל המדיה והרשתות, והלחץ המצטבר הוא באמת מוטרף. להורים יש משקל קריטי באיזון. בקיצור – לא קל
Martine Ben-Shabo Neiger
תארת וכתבת מקסים וכל כך מדוייק
כן למראה יש תפקיד חשוב ומאתגר וזה היה חלק ממני שנים.
ואז עברתי ליוגה
ואחרי שנים בלי מראה ביוגה
חייבת להודות שזה חסר לי בכל תירגול מחדש
בימי zoom ויוגה מרחוק יש סוג של בבואה שלי על המסך בקטן לצד המורה ….פיצוי קטנטן ?
תודה ענת את מרגשת ?♀️
Anat Berger Sapir
תודה מרטין יקרה ריגשת אותי גם את! נשמע מאד הגיוני לעשות יוגה ללא מראה. היא מעודדת דווקא התבוננות פנימית, נכון? (לא יצא לי לנסות). גם את נושא המראות ביוגה חקרו, ומצאו כשמכניסים מראות לשיעורי יוגה, יש יותר השוואות בין התמאמנות/ים, מה שמעודד חרדה חברתית..