אני אוהבת ימי הולדת. גושפנקה אובייקטיבית לחגיגה, בים הימים הרגילים שמסביב. יש אנשים שעבורם יום ההולדת הוא גונג מאיים בשעון הפנימי, המחשב את קיצם לאחור. (סבתא שלי היתה אומרת, “מה יש לחגוג? עוד שנה עברה”).
לשמחתי אני לא שם, אם כי השנה קו החשיבה הזה שוגר לעברי ממקור לא צפוי: הילדים.
“אמא, את כבר לא צריכה ברכה ובלונים. עברת את הגיל. מה לקנות לך?” ובכן, אני מעדיפה ברכה על מתנה, ובלונים (תסלח לי הסביבה) על עוגה. בגלל רצף ימי הסערה יצא שמהם קיבלתי רק ברכה, אבל איזו ברכה זו היתה.