Nick Gentry, X Files, Oil paint & used computer disks on wood, 2013, courtesy of the artist
“את נראית כמו ציפור בכלוב, את יודעת?”
אורית צודקת. שתינו עובדות באופן ספייס של חברת סטארט – אפ, אבל שום דבר לא ‘אופן’ כאן בשבילי: כלום לא זז, והאסתטיקה זרה לי.
בצהריים אנחנו יוצאות לאכול בחצר סמוכה, כזו שאפשר להשקיף ממנה על הרחוב הסואן. המדרכה עמוסה אנשים, הכביש עמוס מכוניות, כולם ממהרים. אורית מספרת על מועמד שביקש ממנה את מספר הטלפון שלה בסוף הריאיון , ושאולי יצא מזה משהו, אבל העיניים שלי מסתכלות על אישה אחת שצועדת במרץ, היא גבוהה ודקה, צווארה חשוף, ויש המון אויר בין הסנטר לבית החזה שלה. המעיל הארוך שלה פתוח, משאיר אחריה שובל תנועה בהיר כמו אדווה, כשהיא עוקפת בלולייניות את כל מי שנקרה בדרכה, ומעכב את קצב הליכתה. היא בטח רקדנית אני חושבת לעצמי, ומרגישה דופק שפרץ אדרנלין האיץ אותו. הגוף שלי נזכר בכל שיעורי הבלט שאי פעם עבר, ומתמתח מעצמו, רק כדי לנבול שוב במשרד אפוף אורות הניאון.
כך זה נמשך עוד כמה חודשים, כשהמשרד לא מספק התרגשות, ומחוצה לו, המבט שלי תמיד מחפש – ומוצא – תנועה. עד שנתקלתי בכתבה על שיטת אימון שנקראת פילאטיס, והחלטתי לפרוש כנף ולחזור לשורשים.
===