בסוף החורף הודיעו בבית הספר Monte Vista שבמונטריי, על קיומו של בוקר כשרונות צעירים, ואני החלטתי להשתתף. החיפוש אחר מוזיקה שתלווה אותי נמשך ימים רבים. היו גם הרבה לילות מהם התעוררתי בבעתה, מחלומות בהם אני רוקדת לצלילי ‘ירושלים של זהב’. (המלצת המבוגרים. המקורבים.) בסאנדיי סגרירי אחד צפו בסלון בסרט ‘האגם המוזהב’.  למרות שאת הנעימה שמעתי רק בחצי אוזן מחדרי, הגוף ידע ש we have a winner.

אחרי חזרות אינסופיות, הגיע היום המיוחל. המוסיקה מופעלת, הריקוד מתחיל. בסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי: אני לא מתעלפת, וגם הידיים כבר לא רועדות. אבל אז נשמעים הטבלנים, עופות מים המככבים בסרט, והמפיקים צליל ייחודי משהו. (או במילים אחרות “Come here, Norman. Hurry up. The loons! The loons! They’re welcoming us back.”) 

הילדים בקהל פורצים בצחוק. המורים מנסים להסות אותם. מסתבר שכשמקליטים בטייפ מוזיקה מהטלויזיה, הטבלנים משתלטים על הסאונד.

===

כשמלאו לבכור 13 שנים, הוא קיבל מאתנו שלושה ספרים:

The Catcher in the Rye/ J.D Salinger

To Kill a Mockingbird/ Harper Lee

On the Road/ Jack Kerouac

ונסיעה לניו יורק. הוא ואני.

במשך שבוע ניסינו לתמרן בין אטרקציות תיירותיות, וביקורי חובה למוסיקאי צעיר חובב במה (בכל זאת, הוא הבן של אמא שלו). ראינו מחזות זמר, סיירנו ב Radio Music Hall, עצרנו בכל כיכר עם מופעי רחוב, ושמענו כל להקה שניגנה בסאבווי. הוא פתח כל בוקר בבייגל אמריקאי בגובה גורד שחקים ממוצע, ואני הגנבתי ביקור בשתי תערוכות אופנה. הלכנו המון וחיפשנו ביצי איסטר, דיברנו במשך שעות, וראינו Friends בשרשרת. היה נפלא ומאתגר (נסו לשבת במשך שעה תמימה במרתפי ה Guitar Center בכיכר טיימס), ושנינו לעולם לא נשכח את החוויה.