The Dancing Class, Edgar Degas, c. 1870, Metropolitan Museum of Art NYC
בקיץ 1984 ארזנו את בובות הכרוב, את נעלי הבלט, ואת כל חולצות הגולף, עזבנו את קליפורניה, וחזרנו לכרמיאל. מדירה לא גדולה שבה אפשר היה להריח את האוקיאנוס, הגענו לבית על הר, שנחל זורם תחתיו, ופרות תועות מגיעות מדי פעם לבקר בו. השכונה החדשה, והקליטה בבית הספר החדש לא עניינו אותי יתר על המידה. מה שהטריד אותי היה היכן ארקוד. אמא הבטיחה שאחרי החגים נמצא מקום. “אחרי החגים” הגיע וחלף, וסטודיו לבלט – אָיִּן. את הדכדוך שהשתלט עלי פירשו כולם כקשיי הסתגלות, אבל אחרי שצפיתי במסגרת “סל תרבות”, ב”יפיפייה הנרדמת” של להקת הבלט הישראלי, לא הפסקתי לבכות במשך יומיים. אז נפל האסימון לכולם מסביב: הילדה מוכרחה לרקוד.
כך הגענו אל בית אבא חושי בחיפה, שעת נסיעה מכרמיאל. שלוש פעמים בשבוע, אחרי יום עבודה, הסיע אותי אבא לשיעורי הבלט. בזמן השיעור הסתובב בנוה שאנן או ישן במכונית, ואחר כך חזרנו יחד הביתה. המורים היו נפלאים, ואני הייתי מאושרת. שוב בר ורצפת לינוליאום, שוב הפסנתר מהדהד בתוך הגוף, שוב התחושה שאין שניה לה: אני רוקדת.
אבא לעומת זאת היה מותש, ולכן הסידור הזה החזיק מעמד פחות מחודש.
בחלומותיי, חזרתי לרקוד אצל מדאם איבנובסקי.
