• קלאסיקה מודרנית | ראיון עם סולני הניו יורק סיטי בלט

    באביב 1983 מת George Balanchine, שייסד ב 1948 יחד עם Lincoln Kirstein, את להקת ה New York City Ballet. בלנשין נחשב לגדול הכוריאוגרפים של המאה ה 20, ולמי שהפך את הבלט הקלאסי לתופעה תרבותית מכוננת באמריקה.
    את כל זה לא ידעתי במאי 1984, כשישבתי בסלון דירתנו בעיירה מונטריי אשר בקליפורניה. מהטלוויזיה בקעה מוסיקה קלאסית כלשהיא, אולי של סטרוינסקי. דמות גברית, ששיערה משוך בקפידה לאחור, ניבטה שוב ושוב מן המסך, כשבלרינות מצטופפות סביבה, ואני הבנתי שאת התוכנית שתשודר מיד, אני מוכרחה לראות. ולהבין. אבל מי יעזור בתרגום? הערכת מצב זריזה מגלה לי שאבא לא בבית, ואמא עסוקה עם אחת מאחיותיי. בצר לי, יצאתי החוצה בריצה, לכיוון הדירה שמתחתינו.

    “ג’סוניה בבית?”

    “כן”

    “יכולה לעלות?”

    “כן”

    שעטנו חזרה למעלה.

    את הרטרוספקטיבה הדוקומנטרית במלאת שנה למותו של בלנשין, ראיתי יחד עם ג’סוניה, שכנתי המקסיקנית מלמטה, שהייתה גדולה ממני בשנה, ובלט היה ממנה והלאה. האנגלית של שתינו הספיקה בקושי, אבל הריקוד והמוסיקה שעלו מן המסך השלימו את מה שחסר אוצר המילים שלנו.

    אם מישהו היה אומר לי אז, כשעמדתי נרגשת מול הטלויזיה, כי בחלוף שלושה עשורים אזכה לראיין את סולני להקת ה NYCB לקראת הופעתם בישראל, הייתי צוחקת במבוכה גדולה.

  • קוטור ומחול בשחור לבן, או למה קוראים לבלוג הזה פפיטה

    בקורס כתיבה שלקחתי באוניברסיטה, אמר המרצה כי “כל מה שאפשר להגיד במעט מילים, אל תנסו לומר ביותר”. השתדלתי להיצמד להנחיה הזו כשחיפשתי שם לבלוג, אבל למרות שבאופן כללי אני מסתדרת לא רע עם מילים, התברר לי כי בחירת שם לבלוג היא משימה קשה הרבה יותר, מעצם ההחלטה לכתוב אותו. ובכל זאת, אחרי דילמות מורכבות (כמו איך מנצחים את גוגל?), ולילות בלי שינה (יש כל כך הרבה בלוגים, האם כל השמות תפוסים?), נולד הבלוג, ושמו (גם) בישראל: פפיטה.

    למה דווקא? כמו עם כל שאלה הרת גורל, התשובה נחלקת לשלושה חלקים. לכבוד יום הולדתו הראשון של הבלוג, החלטתי לחלוק אותם איתכם.

    ===

  • לואי פולר | ריקוד של אור וצבע על בד

    בשנה שבה זכיתי לגור במונטריי קליפורניה, נחשפתי לראשונה להרבה מאד דברים. מכרמיאל, שלא היו בה היכל תרבות או אפילו רמזור*, עברנו לעיר לחוף האוקיאנוס, שבה ההיסטוריה והתרבות ניבטים מכל פינה. דצמבר היה חודש מסעיר במיוחד: בזמן שהקהילה הישראלית הקטנה חגגה את חג האורים, גל של עצים ירוקים עמוסי שרשראות תאורה צבעוניות שטף את הרחובות, ואת חלונות הראוה: כריסטמס הגיע. קצת לפני החג השתתפתי בהפקה מקומית של “מפצח האגוזים”, והמתח, כדרכן של הפקות במה, הגיע לשיאו ערב החזרה הגנרלית. אלה לא היו רק החשש משכחת הצעדים, או המוני הרקדנים ואנשי הצוות שהתרוצצו בין הקוליסות, שגרמו ללב שלי לרוץ. זו היתה התאורה. אורות הבמה בהקו, הפיצו חום, ונתנו חותמת גרנדיוזית למעמד. רק כעבור שנים למדתי כי מי שאחראית למהפיכה בתחום תאורת הבמה, היא הרקדנית לואי פולר.

    =

  • הגוף | טליה פז רוקדת מחשבות על גיל

    ההבנה שאני רוצה להיות רקדנית הגיעה בגיל צעיר מאד. בתחילה היתה הסביבה משועשעת מהנחרצות שלי, ושלחה אותי להתנסות בחוגים נוספים (למגינת ליבם של המורים לחלילית ולקרמיקה). כשגדלתי, הדיון הפך רציני יותר, ועמדת ההורים הפכה ברורה יותר,  כשהטיעון העיקרי שלהם היה: ריקוד זו קריירה קצרת מועד. בגיל שלושים תיאלצי לפרוש, ומה אז?

    בשנים שחלפו, רקדתי בלי הפסקה, אבל רקדנית מקצועית לא יצאה ממני. רבות תהיתי אם היתה זו החלטה חכמה, או שמא הגרסה האחרת ב “דלתות המסתובבות” של חיי, היתה מוצלחת יותר. גם בגלל זה שמחתי על ההזדמנות לשוחח עם הרקדנית טליה פז, 51, לקראת עליית מופע הסולו שלה AM I. אולי המפגש איתה, חשבתי, ישפוך אור על איך היו נראים חיי היום, כרקדנית בת 45.