האגם המוזהב שלי

בסוף החורף הודיעו בבית הספר Monte Vista שבמונטריי, על קיומו של בוקר כשרונות צעירים, ואני החלטתי להשתתף. החיפוש אחר מוזיקה שתלווה אותי נמשך ימים רבים. היו גם הרבה לילות מהם התעוררתי בבעתה, מחלומות בהם אני רוקדת לצלילי ‘ירושלים של זהב’. (המלצת המבוגרים. המקורבים.) בסאנדיי סגרירי אחד צפו בסלון בסרט ‘האגם המוזהב’.  למרות שאת הנעימה שמעתי רק בחצי אוזן מחדרי, הגוף ידע ש we have a winner.

אחרי חזרות אינסופיות, הגיע היום המיוחל. המוסיקה מופעלת, הריקוד מתחיל. בסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי: אני לא מתעלפת, וגם הידיים כבר לא רועדות. אבל אז נשמעים הטבלנים, עופות מים המככבים בסרט, והמפיקים צליל ייחודי משהו. (או במילים אחרות “Come here, Norman. Hurry up. The loons! The loons! They’re welcoming us back.”) 

הילדים בקהל פורצים בצחוק. המורים מנסים להסות אותם. מסתבר שכשמקליטים בטייפ מוזיקה מהטלויזיה, הטבלנים משתלטים על הסאונד.

===

למרות החויה הנ”ל, הנעימה, ובזכותה אף הסרט, מרגשים גם היום. ואולי זה לא כל כך מפתיע, שכן –

“המוסיקה, מבחינתו של הרקדן, היא תמיד מרחב, מקום מחיה, חלל, נשימה. אפשר לקרוא לה בכינויים שונים: רקע או קו אופי, מצב נפשי או הלך רוח מסוים…כאשר נראה את אשר נשמע, תיווצר ההתאמה בין הרקדן ובין המוסיקה.” (דבורה ברטונוב / מסע אל עולם הריקוד)

אגב, נעימת הסרט, שהלחין Dave Grusin, זכתה במקום ה 24 ברשימת 25 נעימות הקולנוע הגדולות בכל הזמנים, שערך מכון הסרטים האמריקאי.

===

בכל שנה מעלה מחדש את הרעיון לחופשה בבקתה על גדות אגם בלב יער, בניו המפשייר, או במיין, עם המלתחה של קתרין הפבורן בארון, וצנצנות ריבת פטל במקרר. עד שזה יקרה, חולמת בהקיץ על – 

לצעוד ביער לבושה בזה, ולאסוף חומרי גלם לריבה.

אם קריר בערב, לארח חברים ולהפגין יכולות קולינריות.

לאזור מספיק אומץ, לקפוץ למים הקרים, ואחר כך להפשיר בשמש.

לצלם כל היום, ולהנשים את הטלפון במטען שגם מחזיק מפתחות.

===

Sometimes you have to look hard at a person and remember he’s doing the best that he can. He’s just trying to find his way, that’s all. Just like you.

Ethel Thayer, On Golden Pond