• Women’s Day: Between Abstract & Realism

    לקריאת הפוסט בשפה העברית

    I have spent my early childhood years smitten with the world of Ballet. In between schoolwork and dance classes I would listen to the classical pieces, read the books, which some of the great ballets were based on, and watch every documented performance I could find. Back then, no one took notice of the specific role women played in most of these stories. As far as I was concerned, I just wanted to dance.

    As a classical ballet student, I knew that someday male dancers and teachers would play a significant role in my training. Luckily (or not, depends on your perspective), history played itself in such a way that I danced with female dancers and instructors until l was almost 14. The notion that Gender is an issue, both in the studio and in the world beyond it, came to me only towards my high school years. It would take some time before I attain the words and means to cope with this realization.

    ===

  • האגם המוזהב שלי

    בסוף החורף הודיעו בבית הספר Monte Vista שבמונטריי, על קיומו של בוקר כשרונות צעירים, ואני החלטתי להשתתף. החיפוש אחר מוזיקה שתלווה אותי נמשך ימים רבים. היו גם הרבה לילות מהם התעוררתי בבעתה, מחלומות בהם אני רוקדת לצלילי ‘ירושלים של זהב’. (המלצת המבוגרים. המקורבים.) בסאנדיי סגרירי אחד צפו בסלון בסרט ‘האגם המוזהב’.  למרות שאת הנעימה שמעתי רק בחצי אוזן מחדרי, הגוף ידע ש we have a winner.

    אחרי חזרות אינסופיות, הגיע היום המיוחל. המוסיקה מופעלת, הריקוד מתחיל. בסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי: אני לא מתעלפת, וגם הידיים כבר לא רועדות. אבל אז נשמעים הטבלנים, עופות מים המככבים בסרט, והמפיקים צליל ייחודי משהו. (או במילים אחרות “Come here, Norman. Hurry up. The loons! The loons! They’re welcoming us back.”) 

    הילדים בקהל פורצים בצחוק. המורים מנסים להסות אותם. מסתבר שכשמקליטים בטייפ מוזיקה מהטלויזיה, הטבלנים משתלטים על הסאונד.

    ===

  • בין הירח לעיר ניו יורק

    כשמלאו לבכור 13 שנים, הוא קיבל מאתנו שלושה ספרים:

    The Catcher in the Rye/ J.D Salinger

    To Kill a Mockingbird/ Harper Lee

    On the Road/ Jack Kerouac

    ונסיעה לניו יורק. הוא ואני.

    במשך שבוע ניסינו לתמרן בין אטרקציות תיירותיות, וביקורי חובה למוסיקאי צעיר חובב במה (בכל זאת, הוא הבן של אמא שלו). ראינו מחזות זמר, סיירנו ב Radio Music Hall, עצרנו בכל כיכר עם מופעי רחוב, ושמענו כל להקה שניגנה בסאבווי. הוא פתח כל בוקר בבייגל אמריקאי בגובה גורד שחקים ממוצע, ואני הגנבתי ביקור בשתי תערוכות אופנה. הלכנו המון וחיפשנו ביצי איסטר, דיברנו במשך שעות, וראינו Friends בשרשרת. היה נפלא ומאתגר (נסו לשבת במשך שעה תמימה במרתפי ה Guitar Center בכיכר טיימס), ושנינו לעולם לא נשכח את החוויה.

  • כמו דג במים

    עד שנולד הבלוג, הרשתות החברתיות היו לי כמגזין. הווה אומר, קראתי מה שענין אותי, והתרשמתי מתמונות שמשכו את תשומת ליבי. (היום אני מבינה שאם אתה לא שם אתה לא קיים, ולכן אצטרך ללמוד איך מתפעלים את העסק הזה.) לאינסטגרם הצטרפתי רק ב 2015, וכמעט מיד נתקלתי בצילומים של Maria Svarbova. במבט ראשון היתה זו פלטת הצבעים היפה שקפצה מן המסך, והגוף האנושי נשוא התמונות, במשחקי סימטריה נפלאים. במבט שני, היה זה הדיסוננס שריתק אותי: לוקיישנים בעלי ניחוח סובייטי – קומוניסטי, משוחים בצבעי פסטל עליזים. התנועה המתבקשת משחיינים, מול הקיפאון חסר המבע בו הם מצולמים. הנוסטלגיה העולה מן הבריכות הישנות, לעומת השיבוט העתידני של הדמויות. 

    ===